|
|
עמוד:99
אופקים | 99 מ ל ח מ ה ל א ק ד ו ש ה | א ר י א ל ס ר י-ל ו י המסמל את הפער בין פעולת התפילה להתנהגותם הנפשעת של המתפללים : הידיים הפרושות כלפי שמיים מלאות דם, ועל כן האל מתעלם מהן ואינו מאזין לתפילה . בעולם של חז״ל נוספה משמעות ספציפית יותר לנשיאת הכ פיים : היא אינה מציינת רק תפילה באופן כללי, אלא דווקא- את ברכת הכוהנים . האמורא רבי יוחנן מבקש ללמוד מן הפ סוק הנבואי הלכה מעשית : ״כל כהן שהרג את הנפש לא ישא- את כפיו, שנאמר ׳ידיכם דמים מלאו׳״ ( בבלי ברכות, לב ע״ב ) . היות שהקדוש ברוך הוא הודיע שבכוונתו להתעלם מן הכפיים הפרושות אם הן מגואלות בדם, הרי כוהן שהרג אדם מנוע מלברך את הקהל באמצעות נשיאת הכפיים . הלכה זו התגלגלה אל המציאות המודרנית של מדינת ישראל, והיא עומדת במוקד תשובה הלכתית שכתב הרב עובדיה יוסף לשאלה, אם כוהן שהרג חייל אויב בעת שירותו רשאי לשאת את כפיו בבית הכנסת . הרב עובדיה קבע בנחרצות כי ״במלח מת מגן זו ששמו נפשם בכפם לקדם פני האויב, להציל נפשות- ישראל, אדרבה ראוי לומר להם תחזקנה ידיהם ויישר כחם . והדבר ברור ללא צל של ספק שכשרים והגונים הם לנשיאות כפים, ויבורכו מפי עליון״ . 11 גם בלי להיכנס לדיון ההלכתי המפורט בתשובתו של הרב עובדיה, קשה לדמיין פוסק או ציבור שיאסרו על חייל, שה שתתף בקרב והרג מחבלים, לשאת את כפיו בבית הכנסת . - דומה שאיסור כזה מבטא חוסר רגישות ועומד בסתירה לער כים המקובלים בחברה הישראלית, ובכלל זה בחברה הדתית . - לא זו בלבד ששלחנו את החייל לסכן את חייו ובריאותו, וש מכוח שליחותנו הוא אף נדרש להרוג בני אדם, וכל זאת כדי- להגן עלינו – כעת, כשהוא שב משדה הקרב, נתייחס אליו כפושע ונדיר אותו מטקסי בית הכנסת ? ! אפשרות זו נראית בלתי נסבלת . והנה, למרבה ההפתעה, מתברר שעמדה זו דווקא מופיעה בספרות ההלכתית, ומפי אחד מפוסקי ההלכה החשובים של הדור הקודם, הרב יוסף דב סולובייצ׳יק . כך מעיד עליו הרב צבי שכטר : ״ורבנו [ הרב סולובייצ׳יק ] היה סבור שאף חייל בצה״ל שהרג מחיילי האויב במקום מצוה גם כן פסול 11 . עובדיה יוסף, ספר שאלות ותשובות יחוה דעת, חלק שני, ירושלים תשל״ח, סימן יד, עמ' סא . לאחרונה שב הרב יהושע ון-דייק, ראש ישיבת איתמר, לעסוק בשאלה זו בהקשר של המלחמה הנוכחית . בתשובתו הוא מביא את עמדות הפוסקים השונות, וביניהן פסיקת הרב עובדיה והעדות על הרב סולובייצ'יק שנפגוש להלן . ראו יהושע ון-דייק, ״שו״ת בעניין כהן שהרג במלחמה״ ; דביר במברגר ( עורך ) , ידיו אמונה : מתורת ישיבות ההסדר בעת מלחמה, ישראל ( לא צוינה עיר ) תשפ״ד, עמ' 497 – 534 . 12 . צבי שכטר, נפש הרב : למלאות שנה לפטירת מרן הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק זצ״ל : ליקוטי אמרים, תיאורים מעשים ודברי הערכה, ירושלים תשנ״ד, עמ' קלב ( מובא כאן בפתיחת ראשי התיבות ) ; ון-דייק, שם, עמ' 523 – 524 . 13 . שם . לנשיאת כפיים״ . 12 אין כוונתי להיכנס לעובי הקורה של הדיון ההלכתי המעשי, אלא לשים לב לעמדתו העקרונית של הרב סולובייצ׳יק . מאלפת העובדה שהוא מנמק את דבריו באמ צעות קישור ההלכה על כוהן שהרג את הנפש לסיפורו של- דוד, כפי שמעיד הכותב : ״ובקשר לעניין זה היה רגיל להזכיר מה שאמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד דם לרוב שפכת, ומ לחמות גדולות עשית, לא תבנה בית לשמי, כי דמים רבים- שפכת ארצה לפני״ . 13 מכאן עולה שהרב סולובייצ׳יק פירש את דברי ה׳ לדוד על פי האפשרות השלישית שהועלתה לעיל, אם החיילים קדושים, מי יעז לטעון שהם עלולים לעשות טעויות ? אם המלחמה קדושה, מי יוכל להטיל ספק בצדקתה ? ומה נאמר לחייל השב משדה הקרב פצוע בגופו או בנפשו, אפוף במראות המלחמה, ההרג וההרס, ושאיננו מרגיש שהמילה ״קדושה״ היא התיאור ההולם לחוויית המלחמה ?
|
|