|
|
עמוד:10
10 | אופקים לדבר ברצינות על שלום, כפי שהמונח הזה מובן בדרך כלל – דו-קיום, כבוד הדדי, קבלה של האחר, קבלת אחריות והשלמה אמיתית של כל עַם עִם הזכות להגדרה עצמית של האחר – נשמע לרובנו כמו חלום מסוכן . אם כל כך הרבה אנשים סביבנו תופסים את העם היהודי במולדתו כמו הצרפתים באלג׳יריה, אם כל כך הרבה אנשים רואים חובה מוסרית או דתית עליונה להתנגד לעצם קיומנו – מה הטעם לדבר על שלום ? ובכל זאת, יש לי כמה שאלות על המסקנה הרווחת והנחרצת הזאת . אחרי השבעה באוקטובר וקריסת הקונספציה הביט חונית שלנו, כולנו למדנו, כך אני מקווה, כמה חשוב לפתח- אלרגיה לדיבור חד-משמעי, לתחושת ודאות באשר לתפיסת המציאות . האם אין זה נכון לפתח אלרגיה כזאת גם בתחומים נוספים ולבחון מחדש גם הנחות אחרות, כמו קונספציית הש לום / האי-שלום שלנו ? - ברוח זו אני מבקש להציג ארבע תהיות בנוגע למסקנה שלפיה יש להוציא את המושג ״שלום״ מהלקסיקון הלאומי . א . לשוב ולחלום יש נטייה להשוות את המלחמה הנוכחית למלחמת התקומה של 1948 . ואכן, במובנים מסוימים ההשוואה הזאת במקומה . כדאי אפוא לזכור שבאותה תקופה עמד העם היהודי ברגע שבו לא היה ברור כלל, לאף אחד, שנמשיך ונשרוד כאן . נסו לדמיין את מצב הנפש של אומה שנים ספורות אחרי רצח העם הנורא ביותר בהיסטוריה של האנושות, ערב מתקפה חזיתית של ששת צבאות ערב, ותוך כדי מלחמה שכבר בערה בארץ פנימה . ובכל זאת, בהכרזת העצמאות מצאנו את תעצו מות הנפש לתת ביטוי לחזון חיובי ומלא תקווה . מדהים למדי- שהשאיפה לשלום מופיעה בהכרזת העצמאות לא פחות מש לוש פעמים . מדינות ערב הבטיחו להשמיד אותנו, ואנו השבנו : - ״אנו מושיטים יד לשלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן״ . אני רוצה לשאול למה אז, למרות הכול, היינו מסוגלים לה ביע שאיפה לשלום ? והאם גם היום, אחרי השבעה באוקטובר,- אבל גם אחרי ההישגים שלנו וכל מה שבנינו כאן, יש ביכולתנו להמשיך לשאוף לשם ? במלחמת התקומה המקורית יכולנו גם לחלום . האם במלחמת התקומה השנייה אנו מסוגלים למצוא שוב את אותם כוחות הנפש, ולחזור לחלומות שלנו ? ב . להגדיל את כמות השלום כשאנחנו מדברים על ביטחון, קיימת הבנה טבעית כי מדובר ביעד שאי אפשר להשיגו בשלמותו . אין ביטחון הרמטי ומלא . לעד יהיו סכנות, ובסביבה שלנו סביר להניח שתמיד יהיו אויבים . המחויבות לביטחון משמעה חתירה תמידית למזער את הסכנות האלה, לא להעלים אותן . אבל בכל הנוגע לשלום, רבים מאיתנו מטפחים ציפייה אחרת – שהשלום יהיה מלא ומוחלט . שלום מעורר תקוות אוטופיות, שאיפה ל״גר זאב עם כבש״, ואם שלום כזה אינו אפשרות ריאלית – אין טעם לה תעסק בו ולשאוף אליו . אולי מסיבה זו, בשיח הציבורי הרווח- – מי שמנסה להעלות את נושא השלום לסדר היום הציבורי נתפס כנאיבי, כמי שאינו מבין את המזרח התיכון ואת ההיס טוריה של העם היהודי והווייתו . - אבל אני רוצה לשאול אם התפיסה הזאת, שלפיה שלום הוא נאיבי ומסוכן, אינה נובעת מכך שאנו תופסים בטעות את הש לום כמושג בינארי – או שאין אותו או שיש אותו – ולא כמו- שג כמו ביטחון, שיש יותר ממנו או פחות ממנו ? האם לא נכון- לומר שבפועל היו תקופות של יותר שלום ופחות שלום, יותר דו-קיום ופחות דו-קיום ? האם אנחנו לא מפספסים הזדמנויות אני זוכר רגע במשא ומתן בין הישראלים לפלסטינים, שבו העלה נציג פלסטיני בכיר הצעה שחשבתי שהיא טובה וחכמה, וכמו טירון מייד אמרתי : "זה רעיון נפלא" . נדרשו לעמיתי הפלסטיני כשתי דקות לחזור בו מההצעה . אם הנציג הישראלי חושב שזה רעיון טוב כל כך – סימן שזה רעיון רע
|
|