|
|
עמוד:8
8 | אופקים מה הטעם לדבר על שלום ? ברמה הביטחונית והאסטרטגית ניתן לומר שמדינת ישראל נמצאת היום במצב טוב יותר לאין-שיעור ממצבה בשישה באוקטובר, ולמען האמת – טוב יותר ממצבה האסטרטגי בע שורים האחרונים . יחיא סינואר לא היה יכול לדמיין שהוא ית- ניע תהליך שיביא לקריסת טבעת האש, טבעת החנק, שאיראן- ושלוחותיה יצרו סביבנו . אולם ברמה החברתית, בנפש האומה, אם נזמין את החברה הישראלית לשכב על ספת הפסיכולוג – ספק אם הפנמנו את התפנית האסטרטגית הזאת . ספק אם אנו מרגישים שאנו נמצאים ברגע נדיר של הזדמנות, רגע של תקווה, של בניית משהו חדש . רגע שבו אנו זקוקים לדבר על שלום . אנו פגועים וחבולים מדי, מרגישים את הכאב ואת האובדן בעוצמה גדולה מדי . החברה הישראלית היא חברה חזקה, אבל גם מוכה ומסוכסכת עם עצמה . היא מתמודדת עם אי-ודאות כה גדולה, ועברה טלטלות כל כך עוצמתיות – כולל בעצם ימים אלה – עד שנדמה כי עבור רובנו, ביטחונה של המדינה והישרדותה הם כרגע הרף העליון של שאיפותינו . נכון שלא הקמנו את ישראל כדי לרכז חרדה יהודית במקום אחד, או כדי להיות שטעטל חזק עם F16 ו- ,F35 אבל בעת הזאת אנו רוצים להיות בטוחים . אנחנו רוצים לנשום . אנחנו מסתפקים בשרידות . נמשיך לחיות על חרבנו, כך אנחנו אומרים . אין לכך חלופה . אנו מכירים את השכונה . על רקע כל זה המושג ״שלום״ – שעוד לפני השבעה באוקטובר היה לא-רלוונטי עבור חלק ניכר מאיתנו בעקבות כל כך הרבה כישלונות, טרור ואלימות – הפך בעיני ציבור רחב למילה שכ מעט בלתי אפשרי להגיד אותה, אפילו כשאיפה . שפת התקווה- והסיפור הציוני על עם שלא רק שורד, אלא ממציא מחדש את עתידו ועתיד סביבתו, נדמים עבור רוב הישראלים כמנותקים מהמציאות . אנחנו מדברים על הישרדות, על חוסן, על גבורה והרתעה, אבל לא שומעים על השאיפה לשלום . מצב הנפש הזה מובן מאוד . העוינות כלפינו היא בלתי נתפ סת בהיקפה . ארגון טרור מכור למוות, הנוהג באכזריות שאינה- יודעת גבולות, ובעלות בריתו שאינן מסתירות את סדר היום הרצחני שלהן, מגדירים לנו את תפיסת המציאות, את שדה הראייה שלנו ואת מה שאנו תופסים כאפשרי . זאת לא רק האכזריות של השבעה באוקטובר, אלא גם התופעות של שמונה באוקטובר . הסירוב במחוזות רבים במערב לגנות את הזוועות, התפרצות האנטישמיות, ההזדהות עם הטרוריסטים, הזעם הסלקטיבי בתקשורת הבין-לאומית וברחוב, הדממה והצביעות המקוממות של מוסדות האו״ם – כל אלה פוע לים יחד כדי לכבות כל ניצוץ של מחשבה שאפשר לבנות כאן- משהו אחר . כשהרשות הפלסטינית מסרבת, למשל, לגנות את הזוועות, וכשסקרים מעידים על תמיכה פלסטינית רחבה בהן – רבים מאיתנו נדחפים לחשוב שזהו סכסוך נצחי ולראות בכל אופטימיסט נביא שקר . כן, אנחנו רוצים ״לנצח״ . ואכן, אנחנו משיגים ניצחונות בשדה הקרב, אם כי במחיר כבד לנו ובמחיר כבד לאזרחים הפלסטינים רבים . אבל כשבשיח הישראלי אומרים ״ניצחון״, הכוונה לרוב היא לניצחון בכוח על אויבינו, בלי לשנות את תנאי היסוד של המציאות האכזרית שבה אנו חיים . אנחנו לא מדברים על ניצחון כעל שינוי המציאות שלנו לכיוון של שלום . לעת עתה הניצחון נמדד במה שאנו הורסים, ולא במה שאנו מסוגלים לבנות במקומו . הדבר מזכיר לי שיחה שניהלתי לפני כמה שנים עם נושא ונותן פלסטיני בכיר, ברגע של כנות ואומץ . ביקשתי ממנו להגדיר מהו ניצחון בעיני העם שהוא מייצג, והוא השיב : ״ניצחון עבורנו יהיה להוציא לכם עין אחת, בזמן שאנחנו הופכים לעיוורים . ״ האם התפיסה שלפיה שלום הוא נאיבי ומסוכן אינה נובעת מכך שאנו תופסים את השלום כמושג בינארי ? האם לא נכון לומר שבפועל היו תקופות של יותר שלום ופחות שלום ? האם אנחנו לא מפספסים הזדמנויות להגדיל את השלום, כשאנו תופסים את המושג "שלום" בדיכוטומיה כל כך מובהקת ?
|
|