|
|
עמוד:34
34 | אופקים על מוראותיה ? דווקא בימים נוראים אלה, ימים של כאב, של אובדן וחוסר תקווה, דווקא עתה, יותר מאי-פעם, מוטל עלי נו להתבונן בעיניים מפוכחות במציאות הקשה ולשאול את- עצמנו : האם בכוונתנו להמשיך ולהשלים עם מציאות זו, או שמא יש בכוחנו לקחת את גורלנו בידינו, לחפש ולמצוא דרך להביא לסיום גזרת החרב הרב-דורית ולסיום שפיכות הדמים המתמשכת ? האין בחינה זו היא חובה מוסרית נעלה ? צריך להודות : איננו שוחרי מלחמה, אך גם איננו שוחרי שלום . זה שנים רבות שהנחנו את רעיון השלום ואת אפשרות יישומו בקופסה סגורה וחתמנו אותה היטב . לא רק שאין אנו פוע לים למען השלום, אלא שאנו מתקשים אפילו לדמיין אותו . - שנים שאין בנמצא שום גורם מדיני שמוטלת עליו האח ריות לעצב אפשרויות מדיניות לפתרון הסכסוך ; שנים שלא- ביקשנו מהמומחים הצעה, נייר עמדה, עבודת מטה, שילבישו את השאיפה הקיימת בלבבות רבים לשלום במלבוש קונקרטי, ולו רק כדי לבחון זאת באופן תיאורטי . שנים רבות שהתכונה הישראלית שאנו כה מתפארים בה – יוזמה – נעדרת לחלו טין ממרחב השלום . כמו צופים במחזה, אנו אומרים ״אין פר- טנר״ מבלי לחפש אותו . אנו לא שואלים את שאלת ההמשך : - כיצד הופכים את העם הפלסטיני לפרטנר, כאילו שלמעשינו ולמחדלינו אין השפעה על כך . שנים ארוכות אנו מביטים אל האיומים, ולא אל ההזדמנויות המדיניות . הפער בין החשי בה על מענים לאתגרי הביטחון, היוזמה והמחויבות לבנייתם- וההשקעה בכך לבין חוסר ההשקעה והיעדר היוזמה והמ חויבות לחיפוש דרך להסדרים מדיניים, זועק לשמיים . - זה שנים שהוויכוח הציבורי בישראל אינו על השלום, שהרי מי לא רוצה שלום . הוויכוח הוא על הנכונות לפתוח את הקופסה, על האפשרות להוציא אותו ממנה, להתבונן בו, לשאול עליו, לבחון את אפשרות יישומו, לשרטט את דרכו . היום, לאחר אסון שמחת תורה, התגובות חריפות מתמיד : ״שלום ? הסדר ? אין דבר כזה ! ״ עתה לקחנו את הקופסה החתומה והשלכנו אותה לקרקעית הים . המלחמה נתפסת כגזרת גורל, ואין בנמ צא כל ברירה אחרת . על רקע האסון הכבד, הפשעים הנוראים,- הקורבנות הרבים, חוסר האונים וחוסר האמון ניתן להבין את התגובות הללו . אך האם אכן אין לנו ברירה ? אני יודע ששאלה זו דורשת לה תגבר על משקעים עצומים, על זעם, כאב ותסכול . אני יודע- שאני מבקש להתבונן אל מעבר ליגון, מעבר לאבל, מעבר לפ צעים, וזה קשה מאוד . אך אין אנו פטורים מלשאול שוב ושוב : - האם אכן אין לנו ברירה ? האם אין בידינו לבחור בעתיד טוב יותר ? שנים אני מבקש שלום, מאמין באפשרות יישומו ומנסה לשתף אחרים באמונה זו . עתה, לאחר השבעה באוקטובר, לאחר האסון הכבד שחווינו, לאחר שחזינו בהרס ובאובדן כל כך נו ראים, לאחר שמוראות המלחמה הפכו להיות כל כך מוחשיות- עבורנו – אני חש מחויבות, נחישות ודחיפות, עוד יותר מבע בר, לחפש כל דרך למנוע את שובם של שפיכות הדמים, ההרס- והאובדן, למצוא כל דרך אפשרית להשתחרר משלשלאותיה של המלחמה . אני יכול לשרטט טיפולוגיה מקיפה של כלל ההסברים למה לא לפתוח את הקופסה : כי אי אפשר, כי לא יהיה ביטחון, כי אין אמון, כי השלום מפחיד, כי אין פרטנר ; כשיהיה להם מנהיג אמיץ, בעוד שניים – שלושה דורות, כשהם יבינו, כי הם רוצים רק להרוג אותנו, כבר ניסינו . אנו חוששים לפתוח את הקו פסה, חוששים מהסיכונים שבדרך, מאובדן הביטחון, מאובדן- שנים שאין בנמצא שום גורם מדיני שמוטלת עליו האחריות לעצב אפשרויות מדיניות לפתרון הסכסוך ; שנים שלא ביקשנו מהמומחים הצעה, נייר עמדה, עבודת מטה, שילבישו את השאיפה לשלום במלבוש קונקרטי . שנים רבות שהתכונה הישראלית שאנו כה מתפארים בה – יוזמה – נעדרת לחלוטין ממרחב השלום
|
|