|
|
עמוד:32
32 | אופקים זוגן מן הקרב, סופם של געגועי הילדים והילדות לאבא, שמי יודע מתי ישוב . שלום הוא היכולת להתבונן אל האנשים לא ככוח משימה, לא כצוות קרב, לא כ״כשירים״ או ״נפגעים״, וגם לא כתוכן ידיעה שהותרה לפרסום . שלום הוא היכולת ליהנות מעושר המג וון האנושי והתרבותי, להתבונן בבחירות חייהם של בני אדם,- בעולמם ובתרבותם, ללא הצורך במיקומם על סרגל ״אוהב – אויב״ או ״עמית – טורף״ . שלום הוא חזרת האמון באדם, הוא בקשת הריפוי והאיחוי, מאמץ התיקון והשיקום . שלום הוא חזרה אל התקווה, עידון הנפש, שיבת האדם להיותו סובייקט המבקש לממש את רצונותיו . שלום מכונן את החירות, שלום הוא השיבה אל החיים . שלום הוא האפשרות להתבונן על נכדיי כמי שהחיים לפניהם, כמי שעתידם הוא למידה, עשייה ובנייה, כמי שנהנים מש מחת הנעורים, לא מתוך דאגה עמוקה שהנה בעוד שנתיים- מגיע תורם . כי הנה, הם בדרך אל המלחמה, דור רביעי, אחרי שהסבים-רבים שלהם נלחמו על הארץ הזאת, אחרי שאנחנו הסבים נלחמנו למענה, ואחרי שילדינו, האבות שלהם, החרו החזיקו אחרינו . אני מתבונן בחיוכם, בחדוות הנעורים שלהם, וכל שנותר לי הוא להתפלל שהמלאך שגאל אותי – לא מכל רע, אך מן הרע מכול – יברך את הנערים . שלום הוא האפשרות להתפנות למימוש ייעודנו כעם – לב נות חברה ערכית מתוקנת השוחרת צדק, ליצור רוח ודעת,- תרבות ואומנות . שלום הוא היכולת להפנות משאבים לחינוך, לבריאות ולרווחה, האפשרות שלנו כחברה להביט אל העני, הדל והאביון שבתוכנו ומחוצה לנו . ומעל לכול, השלום הוא הניצחון המוחלט של הציונות ומימוש חזון הנביאים . השלום אינו אוטופיה, לא נבואה לאחרית הימים, אלא פרא קסיס . הוא לא ״במרומיו״, אלא ארצי, אנושי ולא מיתי . עליו- פשוט לאפשר חיים – לא בימות המשיח, לא בעוד דור, לא ״כשהאויבים יבינו״, לא כשלא נוכל עוד, לא כשיקדם לו שלום בבית . השלום הוא משימה לכאן ולעכשיו . הנה כך מבקש יהודה עמיחי : אֲנִי, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אֲנִי הַחַי אוֹמֵר עָלַי הַשָּׁלוֹם אֲנִי רוֹצֶה שָׁלוֹם כְּבָר עַכְשָׁו בְּעוֹדֶנִּי חַי . אֲנִי לֹא רוֹצֶה לְחַכּוֹת כְּמוֹ אוֹתוֹ הֶחָסִיד שֶׁבִּקֵָּשׁ רֶגֶל אַחַת מִכִּסֵַּא הַזֶָּהָב בְּגַן עֵדֶן . אֲנִי רוֹצֶה כִּסֵַּא אַרְבַּע רַגְלַיִם כָּאן . כִּסֵַּא עֵץ פָּשׁוּט . אֲנִי רוֹצֶה שָׁלוֹם עָלַי עַכְשָׁו . חַיַּי עָבְרוּ עָלַי בְּמִלְחָמוֹת מִכָּל הַמִּינִים : קְרָבוֹת חוּץ וּקְרָבוֹת בִּפְנִים, קְרָבוֹת פָּנִים אֶל פָּנִים וְהַפָּנִים הָיוּ תָּמִיד הַפָּנִים שֶׁלִּי, פְּנֵי אוֹהֵב וּפְנֵי אוֹיֵב . מִלְחָמוֹת בְּנֶשֶׁק יָשָׁן, מַקֵָּל, אֶבֶן, גַּרְזֶן פָּגוּם, מִלִּים סַכִּין קֵהָה וְקוֹרַעַת, אַהֲבָה וְשִׂנְאָה וּמִלְחָמוֹת בְּנֶשֶׁק חָדִישׁ, מִקְלָע, טִיל, מִלִּים, מוֹקֵשׁ מִתְפּוֹצֵץ, אַהֲבָה וְשִׂנְאָה . אֲנִי לֹא רוֹצֶה לְקַיֵּם אֶת נְבוּאַת הוֹרַי שֶׁהַחַיִּים הֵם מִלְחָמָה אֲנִי רוֹצֶה שָׁלוֹם בְּכָל גּוּפִי וּבְכָל נַפְשִׁי . עָלַי הַשָּׁלוֹם . ( ״בחיי, חיי״, בתוך : פתוח סגור פתוח , הוצאת שוקן ) אני מבקש שלום, לא אוטופיה . שלום ללא מילים גבוהות, בלי כיתוּת החרבות לאיתים, אך גם בלי להרוג ולהיהרג . לתת שלום משמעו להתבונן אל הנופים לא כתפאורה של שדה הקרב, לשמוח באור היום לא כתאורת הבמה של מרחב הלחימה, וליהנות מחשכת הליל לא מכיוון שהיא מסתור ומחסה . השלום הוא האפשרות לא להידרך בהישמע רשרוש העלים, לא להיבהל לקול צווחה של ציפור
|
|