|
|
עמוד:47
אופקים | 47 ר א י ו ן ע ם א ר ב ע נ ש י ם ש ש כ ל ו א ת י ק י ר י ה ן | ר ב ק י ר ו ז נ ר אלחם על טיב חיינו, אני אלחם בעוולות שאני רואה שיש כאן . אני לא אוותר לאף אחד מהעם שלי, שזה הכי קל לי, ולא אוותר גם למי שאינו מהעם שלי . כל עוד אני עומדת על הרגליים, אני אתן קול לדמיון שלי, הנאיבי אולי, ולידיעה הע מוקה שלי שלטוב יש זכות קיום, והרע לא ישהה פה לזמן רב . - אם הוא יבוא, אנחנו נביס אותו . זאת מלחמת חיי ומלחמה על חיי ועל חיינו, בהמשך ישיר לרוח הישראלית שקמה אחרי הפרעות הנוראות שהיינו עדים להן . אני נלחמת על ההווה ועל העתיד באמונה גדולה, עד שיום אחד – אני מקווה שבשׂיבה טובה ואחרי שאני אראה את כל הימים הטובים והתיקונים שעוד יגיעו – אני כבר לא אקום . עד אז אני על הרגליים ולא אוותר . ללי : בעיניי התקווה מתחילה בחיפוש אחר משמעות . ברגע שיש חיפוש משמעות וניסיון להוביל למשמעות, מופיעה גם תקווה שהמשמעות הזאת תמצא את מקומה בעולם . אחרי שסעדיה נהרג – אם אין משמעות גדולה למה שחווינו, אז אני נופלת לתהום . הדבר היחיד שגורם לי לקום בבוקר הוא המ שמעות שיצקתי למוות שלו, שכל כולה פונה קדימה לעתיד,- קדימה לתקווה – כעם, לא כיחידה . כיחידה אני עומדת על שפת תהומות עמוקות מאוד, אבל אני מעדיפה להישאר קשו רה לסולמות שמאפשרים לי לטפס למעלה מחדש . הסולמות- האלה הם התקווה, והם העם הזה . אני מאמינה באלוהים בגלל שאני מאמינה בעם הזה . בעיניי, אחרי שמחת תורה העם הזה התעלה מעל לכל הציפיות של הקדוש ברוך הוא, ולא משנה איך זה משתקף או אם זה משתקף בתקשורת וברשתות החב רתיות . אנחנו הרבה יותר גדולים ממה שהקב"ה חלם כשהוא- בחר בנו, וזה מה שנותן לי את התקווה : החיבוק של העם זה את זה, המבט שלנו זו לזו בעיניים, החיילים עם הוודאות שלהם והידיעה הכל כך ברורה למה הם נלחמים – כדי למגר את הרוע הזה, שאני מסכימה עם שרית שהוא לא העיקר, כי העיקר הוא הטוב . אני לא נולדתי פה . עליתי לארץ, בחרתי במדינה הזאת, ואני בוחרת בה בכל יום מחדש, גם אחרי מה שקרה . אצלנו ביהדות זיכרון הוא משהו שכביכול פונה אחורה, אבל למעשה בעיקר פונה קדימה – אנחנו זוכרים כדי לעשות משהו . אז עכשיו, אחרי שסעדיה נהרג, יש לי עוד יותר מחויבות לחיות בקצב הנפשי ובדיבור של התקווה עם המבט קדימה . הידיעה שאני ממשיכה את סעדיה בעולם הזה מחזקת אותי . קיבלתי תוס פת נשמה מהרגע שהוא נהרג : אני אומרת מילים שלא ידעתי- שאני מכירה, אני פונה לאנשים שלא העזתי לחשוב שהם יק שיבו לי, וזה נותן לי תקווה . - ציפי : כמו שהכול השתנה, גם המחשבה על מה היא תקווה השתנתה . נדמה לי שאני פחות נאיבית . תמיד ידעתי שיש מוות וחוויתי אותו במקומות כאלו ואחרים, אבל מרגע שהוא דופק בדלת, מחלחלת ההבנה שהוא יכול לדפוק שוב, הנוכ חות שלו קיימת כל הזמן . אז פתאום אני צריכה למצוא כוחות- ללי דרעי : ״אחרי שסעדיה נהרג – אם אין משמעות גדולה למה שחווינו, אז אני נופלת לתהום . הדבר היחיד שגורם לי לקום בבוקר הוא המשמעות שיצקתי למוות שלו, שכל כולה פונה קדימה לעתיד, קדימה לתקווה – כעם, לא כיחידה״
|
|