|
|
עמוד:18
18 | אופקים היום שאחרי והאוצר האבוד זלדה וארנדט נפגשות בעוד צומת חשוב : שתיהן מדגישות שההתגלות לבדה איננה מספיקה כדי לאפשר לשינוי להכות שורשים . במילותיה של זלדה : "אוֹיָה ! / שְׁנֵיהֶם יָדְעוּ / אֵין זוֹ כָּל הָאֱמֶת / זוֹ הֲפוּגָה" . הפוגה באי ירוק, מרחב שבו נפג שים שני יריבים לשעבר, אסיר וסוהרו, שחרגו מזהותם ומצאו- את עצמם "מִחוּץ לְכָל לְאֹם / וּלְכָל מוֹצָא" . אבל "אֵין זוֹ כָּל הָאֱמֶת", שכן הלאום, המוצא, הם בכל זאת רכיבים ממשיים של זהות האדם, גם אם לא בלעדיים . החריגה מעצמם אומנם מאפשרת לשלום "לפקוח את עיניו", אבל שלום בר-קיימא הוא שלום שאינו מתעלם מהלאום, מהמוצא, מהשונות בין הצדדים ששואפים אליו . ארנדט מדגישה אף היא את מגבלות ההתגלות הפוליטית, תוך שהיא נעזרת במשפט נוסף של רנה שאר : "אם אשרוד, אדע שאצטרך להינתק מניחוח השנים המהותיות הללו, לדחות בשקט ( לא להדחיק ) את אוצרי" . ארנדט מקשרת דברים אלו לאפוריזם שבו פתחה את דיונה : "שום צוואה אינה מקדימה את ירושתנו" . שנות המחתרת הותירו אחריהן מורשת אדי רה, אוצר רוחני לדורות . ואולם אנשי ונשות המחתרת, שהיו- שקועים בלהט החולף של המאבק, לא השכילו לנסח את ה"צוואה", את מפת הדרכים שתאפשר גישה לאותו אוצר . אר נדט טוענת, בעקבות המשורר הצרפתי, כי ההתפכחות הקשה- ביותר עשויה להגיע דווקא לאחר השגת המטרה שעליה כה חלמנו . רנה שאר, כך מציעה ארנדט, מציב אזהרה בפני הנאבקים הע תידיים, כשהוא הופך על פיה את האינטואיציה הראשונית . - האתגר האמיתי, הוא טוען, אינו טמון ב"יום שאחרי" הראשון, אלא בזה השני . לא ביום שלאחר ההלם, אלא ביום שלאחר הגשמת החלום . אומנם הקריסה הפוליטית היא קטסטרופלית, אך היא לפחות מביאה לניפוץ של אקסיומות ולפריצה לנתי בים חדשים . לעומת זאת, היום שלאחר השגת החלום טומן- בחובו פרדוקס : זהו הרגע שבו אנו משיגים את האוצר שעליו נלחמנו, אולם בו-זמנית גם מאבדים אותו אם לא השכלנו לח שוב מראש על אופן שימורו והעברתו . לאחר שצרפת הובסה,- אנשי ונשות המחתרת גילו בתוכם עוצמות בלתי משוערות, כוחות של תקווה שאפשרו ניצחון מוחשי . אולם ברגע השגת חירותם חמקו מבין אצבעותיהם שנות המחתרת על עושרן הפוליטי, התרבותי והרוחני . האוצר התפוגג, או לכל הפחות, המפתחות לגישה אליו אבדו . כדי להפוך את התקווה לממשית ולבת-קיימא, ארנדט מציעה להקדים את הצוואה על פני הירושה, לחשוב לפני המשבר ובמהלכו כיצד התקוות, הכוחות והאמונות ימשיכו להדהד לאחר שהמטרה תושג . בשפה יהודית יותר, ניתן לראות את הצעתה כמעין פירוש להכרעה התלמודית הידועה בשאלה אם התלמוד גדול או המעשה גדול . נמנו וגמרו : התלמוד גדול כי הוא מביא לידי המעשה . המחשבה, הרפלקציה, היא העיקר, כי היא תאפשר את המשכיות המעשה הפוליטי . בלעדיה יישאר המעשה בבחינת אוצר אבוד, דבר שהתקיים לְרגע וכבר חמק מידינו, כי איבדנו את הגישה לרוח הגדולה שאפשרה אותו . שתי גדות לריין ארנדט תיארה את המשבר כרגע המוציא את האנשים מחייהם הפרטיים אל עבר הזירה הציבורית, רגע שבו האישי והפוליטי שזורים זה בזה יותר מתמיד . אולי בעקבות דבריה ארשה לע צמי לחתום את מאמרי בנימה אישית יותר . - ארנדט נולדה בגדה הגרמנית של נהר הריין, במולדת שהפ כה לאויבת ושממנה נאלצה לנוס על נפשה . גם אני נולדתי- על גדות הריין, אך בצידו השני, במולדת שלמענה נלחם רנה שאר . שטרסבורג, עיר הולדתי, נמצאת במרחק הליכה מגרמ ניה . אזור זה היה זירת סכסוך דמים במשך מאות שנים – בין- צרפת לפרוסיה ולאחר מכן בין צרפת לגרמניה . הוא החליף שליטים וריבונות אין-ספור פעמים, עמד במוקד שתי מלחמות עולם, ונהרות של דם נשפכו על אדמתו . דורות של מנהיגים הזהות האירופית נבנתה באופן מכוון ובקפידה על חורבות מלחמת העולם השנייה . היא פרי יצירתה של הנהגה נבונה שידעה כי אירופה זקוקה הן לחזון והן למוסדות ; היא זקוקה למורשת, אך גם ל"צוואה", למתווה מחשבתי שיבטיח את המשכיותה
|
|