|
|
עמוד:17
אופקים | 17 מ פ ת ד ר כ י ם ל פ ו ל י ו י ק ה ש ל ת ק ו ו ה | ג ב ר י א ל א ב ן צ ו ר זריעת ייאוש ופחד : הפוליטיקאי שנטל מציבור בוחריו את התקווה לעולם לא יצטרך לתת דין וחשבון . תמיד תרחף ברקע ההנחה כי בלעדיו המצב היה בוודאי גרוע יותר . "כוח דמיונו פרץ אל שביל חדש" ארנדט אינה היחידה שביקשה לתאר את הרגע המכונן שבו האדם מתעורר אל מרחב מדומיין רחב וחדש . המשוררת זלדה מציגה תיאור מרגש של התגלות דומה . השיר "הפו גה", שהוקדש "למחבל שהציל שבוי ישראלי מידי המחבלים,- כאשר רצו לעשות בו שפטים", מתאר את הרגע הנדיר והמ פעים שבו האדם תופס את עצמו כישות מורכבת ורבת-פנים,- החורגת מעבר לזהות הצרה שנסיבות חייו כפו עליו : תְּנוּעַת יָד מְבַטֶּלֶת אֶת הַהֲזָיוֹת עַל עִנּוּיִים, תְּנוּעַת יָדוֹ שֶׁל אֶחָד מִזְּאֵבֵי הַהִתְאַבְּדות — נַעַר שׁוֹקֵק שֶׁבָּחַל פִּתְאֹם בַּשִּׂנְאָה כִּי נַפְשׁוֹ גִלְּתָה לוֹ הַשִּׂנְאָה מְשַׁקֶּרֶת הַשִּׂנְאָה מְשַׁקֶּרֶת הַשִּׂנְאָה מְשַׁקֶּרֶת — וְכֹחַדִמְיוֹנוֹ פָּרַץ אֶל שְׁבִיל חָדָשׁ עִם קוֹלוֹת הַיַּלְדוּת וְהַמּוֹפְתִים . כַּאֲשֶׁר הֵקִיץ בּוֹ הַטּוֹב הַהִיּוּלִי הִצִּיל אֶת הַשָּׁבוּי כַּאֲשֶׁר יָצָא נָהָר מֵעֵדֶן פְּנִימִיּוּתוֹ נָתַן לוֹ מַיִם לְחַיּוֹתוֹ בַּמִּדְבָּר . אַט-אַט נָסוֹגָה לְאָחוֹר מִפְלֶצֶת הַנְּקָמָה וְנִגְלוּ עוֹלָמוֹת רַעֲנַנִּים שֶׁל תִּקְוָה וְשִׂמְחַת מַעְיָנוֹת נִכְבְּדֵי-מַיִם אוֹיָה ! שְׁנֵיהֶם יָדְעוּ : אֵין זוֹ כָּל הַאֱמֶת זוֹ הֲפוּגָה בְּאִי יָרֹק הָאִי שֶׁהוּא מִחוּץ לְכָל לְאֹם וּלְכָל מוֹצָא בָּאִי הַזֶּה בְאַחַת הַמְּעָרוֹת פָּקַח אֶת עֵינָיו הַשָּׁלוֹם . הן אצל זלדה והן אצל ארנדט חווה האדם התגלות המאפש רת לו לחרוג מעבר לגבולות עצמו . "נַפְשׁוֹ גִּלְּתָה לו" שקיימת- אפשרות אחרת, ומרגע זה "כֹּחַדִּמְיוֹנוֹ פָּרַץ / אֶל שְׁבִיל חָדָשׁ / עִם קוֹלוֹת הַיַּלְדוּת וְהַמּוֹפְתִים" . דמיונו של האדם שב אל ימי הילדות, תקופה מופתית שבה הכול עוד נראָה אפשרי, טרם הצמצום של התודעה שהוליד את היריבות והשנאה . בעוד פו ליטיקה של ייאוש מתבססת על טיפוח תחושת איום זהותי,- פוליטיקה של תקווה מזכירה לנו כי זהות האדם אינה עומדת על רכיב אחד בלעדי . היא מצביעה על אופק רחב יותר, החורג מגבולות המגזר הצר ואף מעבר ללאום . לאחר שצרפת הובסה אנשי ונשות המחתרת גילו בתוכם עוצמות בלתי משוערות, כוחות של תקווה שאפשרו ניצחון מוחשי . אולם ברגע השגת חירותם חמקו מבין אצבעותיהם שנות המחתרת על עושרן הפוליטי, התרבותי והרוחני . האוצר התפוגג, או לכל הפחות, המפתחות לגישה אליו אבדו
|
|