|
|
עמוד:65
אופקים | 65 פ י ר ו ר י נ ח מ ה נ ח ב א י ם | כ נ ר ת ס מ ו א ל-פ ו ל ק היקוות ועכשיו, מאחר שהתבקשתי, אני מתיישבת לכתוב על תקווה, בימים שבהם התקווה נחבאת במיוחד . הזמן מתמשך, טשטוש של שחיקה ממסך את הכול . אני נזכרת שהשנה אנו נקראים לחלץ את התקווה עם פחות פאתוס, פחות הימנוניות בטוחה . תקווה כקו מקווקו עדין, תקווה שאוספים באצבעות העייפות, תקוות קצוות . עבורי, כמו עבור כולנו, שבעה באוקטובר הפך על פיהן הרבה מהתפיסות שאחזנו בהן . אולי גם מבנים פנימיים עמוקים וד פוסי התמודדות . אני תופסת את עצמי כאדם שאוחז בתקווה,- באופטימיות, ולמרות הימים המאתגרים מאוד שקדמו לשבעה באוקטובר בחברה הישראלית, והכאב הרב שהיה בי באותם ימים, עדיין האמנתי בטוב . בתחילה, המפגש עם ההרס והאובדן בהיקפים שפגשנו הקשה עליי מאוד לשמוע מילים שמתייחסות לתקווה, לאופטימיות ולצמיחה ממשבר . דיבור כזה עורר בי התנגדות חזקה . הרגשתי שדרוש לנו זמן להיות בתוך המשבר עצמו, בלי לייפות ולטש טש . משך הזמן הנדרש משתנה, כמובן, מאדם לאדם, מקהילה- לקהילה, מהתמודדות כזו לאחרת . גם כעת, כאשר אפשר לעי תים לחוש בצמיחה ובהתפתחות, ישנן עיתים אחרות שבהן- אני זקוקה לזמן להתאבל . להיות באובדן . בתקווה קיים יסוד של היקוות, ולכן אולי דווקא אם מאפשרים לכל הדמעות והכאבים להיאסף ולהיקוות, יכול לצוץ אחר כך סיכוי למבט שמכיל תקווה מחודשת . שמעתי את יגל הרוש אומר שרק העין הנשטפת בדמע תוכל לחזור ולהיות צלולה, לקלוט את פירורי הנחמה הנחבאים . הלוואי . התקלפות השפה אני אדם של מילים, אני רגילה לעבד חוויות דרך מילים וכתי בה . בפעם הראשונה חוויתי תחושה של אובדן מילים במובן- הקיומי . המילים כמו התפרקו, נחרבו עם חורבן האדם והמקום . כאילו לאותיות אין עוד זכות להיות מצורפות בצירופי המקור שלהן . שפה נלמדת מחדש . מילים ומושגים שהיו לנו כעוגנים, כתמרורי דרך ברורים יח סית, נדרשים לבירור מחודש . - התקלפות הבית מפונות רָחֵלִי בּוֹכָה בַּטֵּלֵפוֹן כִּי זֶה לֹא שָׁפוּי כָּל זֶה וְאֵיךְ הִיא תִּסְתַּדֵּר עַכְשָׁו עִם הַיְּלָדִים וְעִם עַצְמָהּ בְּלִי בַּיִת ? גַּם אֲנִי בַּלֵּילוֹת אֲנִי בּוֹכָה בַּלֵּילוֹת אֲנִי מַרְגִּישָׁה אֶת הַפֵּרוּרִים אֶת הָאֲדָמָה הַסְּחוּפָה בָּהּ גָּדַלְתִּי אֶת הַשָּׁרָשִׁים שֶׁלִּי הוֹפְכִים לְמַיִם, לְאֲוִיר לִתְהוֹמוֹת פְּרוּצִים אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי לקחת ציוד מהבית בסעד, כשהבנו שהולכים לנדוד לתקופה ממושכת בהרבה מכפי שחשבנו . פיניתי קצת כלים שנשארו במדיח, ותוך כדי זה עלתה בי מחשבה כואבת : "את מבינה שאת נפרדת מה בית הזה . גם אם יום אחד תצליחי לחזור לגור בו, זה לעולם- לא יהיה אותו דבר" . מובן שגם הודיתי על כך שיש לי בכלל בית לקחת ממנו דברים ולפנות בו כלים מהמדיח . חזרנו לסעד אחרי פסח . ומאז אני מנסה ללמוד מה לשתול בפער הזה, בין מה שחשבתי שקוראים לו בית לבין מה שיש . אני רגילה לעבד חוויות דרך מילים וכתיבה . בפעם הראשונה חוויתי תחושה של אובדן מילים במובן הקיומי . המילים כמו התפרקו, נחרבו עם חורבן האדם והמקום . כאילו לאותיות אין עוד זכות להיות מצורפות בצירופי המקור שלהן . שפה נלמדת מחדש
|
|