|
|
עמוד:9
אופקים | 9 ק ו ה א ו ר ש ל ה ת ק ו ו ה | ת מ ר א ל ע ד-א פ ל ב ו ם חבל הטבור של הקודש, קו הכרה הדדית, קו של כבוד הבריות ויראת קודש, קו אהבת החיים והבריות . היא קו החיים שבכף ידנו, היא קו החיות של נשמתנו, היא קו האופק של מורשת אמונת הייחוד ושל ילדינו . * * * כמו דייג, אלוהים משליך לנו בכל יום מחדש חכה של תקווה . בעיתות שלווה ובעיתות מבול, אלוהים לא חדל להאמין בנו שנצליח להתגבר על האנוכיות שבנו ונבחר להצטרף לממלכת הקדוּשה, ממלכת הזולת וההכרה המוסרית . המסורת היהודית היא בית ספר עתיק של חקלאים רוחניים, שמתאמנים יום- יום במשך דורות כדי לשרת בקדושה את עמם ועולמם ברג עים היסטוריים של גסות-רוח, ייאוש ומבולים . או אז, בשעת- מבול, יש להם את ההכשרה הרוחנית המוסרית להתייצב כנגד האינסטינקט האנוכי, להתעלות ולהצטרף זה לזה, נקודות המחפשות אלו את אלו כדי להתכנס יחד לתיבה ולהצלה . כשהנקודות מתחברות הן מצפן ומפת התקווה, הן מאירות את הדרך למציאות אחרת, שבה איננו שואפים לשרוד אלא לה תעלות . זוהי התנועה היחידה שתיקח אותנו הכי קרוב אלינו- והכי קרוב לאלוהים . התקווה ממקמת את עצמה בהתמסרות רדיקלית ונדיבה בחלל שבין הנקודות, שבו מדבריות הבדידות והפחד מטי לים צללים, חושפים בכל יום חיים פגיעים, פגועים ומנופצים,- מתחננים בפנינו שנקלף מעלינו את הכחש והמרמה, שנשליך את האדישות והאנוכיות, שנחליף את אינסטינקט ההישר דות באינסטינקט אמוני רוחני ומוסרי של קדושה, צדק וחסד . - בחיים כאלה אנו מתגלים לעצמנו דרך עיני האחרים, אנו מג לים את יכולותינו לקלקל ולתקן, מתרגלים עבודת התבוננות,- שותפות ונאמנות, הופכים להיות בעצמנו המילים שאותן אומר האל, יהי אור, ומתהווים לממשות מוארת . לכן מסורת ישראל ממקמת אותנו תמיד בין זוגות ובין שתי נקודות לפ חות, שנוכל להתאמן : בין שני סיפורי בריאה, שני ראשי שנה,- בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, בין ארץ ישראל לתפוצות, בין ישראל לעמים . זו תוכנית אימונים עתיקה, המרחיבה לאט את אופקי תודעתנו כדי שנוכל להכיל בתוכנו עוד ועוד קולות של האין-סוף . בבית הספר העתיק הזה צורת האמונה הגבוהה ביותר היא תקווה חיה ופעילה יום-יום, הנושאת בתוכה את עוצמתו של הדמיון הרוחני ואת רחבותו של החזון החברתי לשיקום, לריפוי ולתיקון . אמונתה של התקווה בנו, אמונתו של אלוהים בינינו, בלתי נתפסות נוכח חורבן ביתנו . היסטוריה יהודית שלמה של מרי בה והתקוטטות, עוינות ושנאה, סכסוך שבטים ואיבת אחים . - ולמולה תחינתם של חכמי ישראל ומפעל חייהם לתעד וללמד אותנו מהטראומה ולכונן בינינו תרבות של מחלוקת לשם שמים, תרבות שלום-בית, מורשת של אהבת כנסת ישראל כולה, שבה כל אחת ואחד מאיתנו הם חלק יקר, והתקווה היא מעשה של ענווה לאומית, איחוי והחלמה . * * * בימים שבורים ואיומים לחברה הישראלית כולה ולכל יהודי ויהודיה, בזמן שקברניטי העם מסכנים את התקווה, מסכנים את היהודים ואת היהדות גם יחד, מסכנים את הערבות היש ראלית והחוסן האמוני, בדרך אל שנה חדשה, כשתכף ניפ- גש שוב עם טראומת שבעה באוקטובר, שמיני עצרת, שמחת- תורה – חובתנו לחתור בכל תעצומות הרוח אל עבר פיקוח הנשמה, אל יבשת התקווה, ולקרוא לתשובה . זו משימת עמנו שמכיר את דינמיקת החורבן שנלכדנו בה . זו משימה שאין לתאר עד כמה היא קשה : להתרומם בימי טראומה שמעו ררת את כל הטראומות שלפניה, לתרגל ענווה והסכמה בימים- שדורשים כוח וגבורה . אבל זו תמונת הניצחון היחידה, תמונת ענווה וקדושת חיים ומוסריות ואהבת ישראל ושלום בית . התקווה מסרבת לפגיעה בקדושת צלם אלוהים שבכל אדם ומתייצבת כנגד כל רוע . היא השער אל השיבה הביתה, אל האחדות הטבועה בעומק קיומם של כל היצורים . תקווה אינה יכולה לשקר ולכזב . היא רגישה, ערבה וקדושה, ומורה לנו לרפא את חיינו יחד
|
|