|
|
עמוד:61
אופקים | 61 ב ש ב י ל י ה ת ק ו ו ה ה ע ב ר י ת | ח נ ה פ נ ח ס י אולי גילינו שאוטופיה מתאימה לצעירים תמימים, לחב רה בראשית דרכה ? עם זאת, יש מקום להטיל ספק בהחלה- של עמדה פסיכולוגית על חשיבה חברתית ופוליטית . אולי העייפות של הישראליות אין משמעה שעלינו להתנתק מה ציפייה להתגשמות כל התקוות, אלא להפך – עלינו להשיל- מעלינו את התשישות, משום שרק כוח נחוש העומד איתן מול המטרה של מימוש "כל התקוות" יצליח לתת מענה ממשי לאווירת הנכאים ? לרגעים נדמה שאנחנו זקוקים להתרוצצות בין שתי התקוות : האוטופיה תמלא אותנו באנרגיה חלוצית של התחלה, שתא פשר לנו להפעיל את דמיוננו מעמדה יַּלְדִּית ולא ילדותית,- שתיתן את הכוח לעשות . ואילו העמדה המינורית, הברנרית והדפרסיבית תאפשר עמידה איתנה נגד מי שמבטיח הבטחות שווא ומתעלם מהקשיים האדירים שעוד לפנינו . נדמה שהמתח הזה טמון בהמנון המדינה, "התקווה" . מצד אחד, המנגינה שלו מינורית, לא המנונית בעליל, ומילותיו רומזות על סף ייאוש כרוני, מכמיר לב : "עוד לא אבדה תק וותנו" . לצד זאת, נדמה שלאוזניים ישראליות מציע ההמנון- הלאומי מסע מן המינוריות אל עבר הקרשנדו, אל היאספות הכוח של התופים והמצלתיים הענקיים : א - רץ צי - ון וירו - ש - ל - ים . העיבוד המוזיקלי כמו מדובב את הקוטב האוטופי של קיומנו . * * * הצירוף המקראי היפהפה "אֲסִירֵי הַתִּקְוָה" ( זכריה ט יב ) מצ ליח לגלם את המטען המעיק שנושאת התקווה, את המח- נק של ההוויה שבמהותה כלואה בהווה . לא מדובר ב"אסיר- תודה", אדם שהוא אסיר של התודה, אלא באדם שהוא אסיר עם תקווה . נראה כי מעצם הגדרתה מחזיקה התקווה תמונת מציאות כפולה . היא מוּנעת מחרדה, מפחד ומחוסר אונים, ואל מולם היא נקווית כמו מים במקום עמוק ( ונמוך ) , מחזיקה את השאיפות והחזונות מלאי החיוניות שיש בהם מבט של אמון מסוים בעתיד, ושואפת לפרוץ מעלה, אל מעל פני האדמה . ד"ר חנה פנחסי היא מנהלת תוכנית "משכילות" במכון הרטמן .
|
|