|
|
עמוד:32
32 | אופקים אני משוחחת עם אנשים . דומה שאני מקשיבה לווריאציות על נושא אחד : אי הוודאות והחרדה שהיא מעוררת . מעטים המפגשים שבהם אין התייחסות לשאלה "מה יהיה" . השאלה "מה יהיה" כאן, בישראל, אם יהיו כאן תנאים לחיים, לא כל שכן לחיים טובים – היא בלתי נמנעת . היא עולה בצורות שו נות, שאחת מהן היא פניקה . כשאדם שואל "מה יהיה" מתוך- פניקה אין זו שאלה מתוך מחשבה אלא כזו הקשורה בדחף, הדחף לברוח או לתקוף ( Fight or Flight ) . פניקה היא מצב של אי-מחשבה . בריחה ותקיפה הן פעולות, ודרכן של פעו לות למלא את החלל בנפש שנועד למחשבה . ה"ירידה" אל- הפעולה כתחליף של מחשבה מקורהּ בדחף, היא תוצאה של תחושת איום . יש הסבורים שכדי לצאת מן המצב המנטלי הזה דרושה תקווה . פחד ותקווה אבל ממה היא עשויה, התקווה ? במונחים מערביים – האם היא "אמוציה" ? על רגשות לא כדאי לסמוך ; אלה יש להם נטייה להשתנוּת מתמדת, לתלוּת בתנאים, לתלות ב"נעים" וב"לא-נעים" . תקווה היא צורה של רצון, צורה של תשוקה . "לקוות" פירושו לנסח רצון במונחי עתיד . הרצון מכוון אל העתיד, הוא עוסק במה שאין בהווה ורוצים שיהיה, ובמה שיש בהווה ורוצים שלא-יהיה . אחרי שלושים וחמש שנות עבודה טיפולית אני מנסה לנסח מחשבה באשר למושג "תקווה" : אנשים פונים לטיפול פסי כולוגי, ובפגישה הראשונה הם נושאים באמתחתם את התנו- עה המנטלית בין ייאוש לבין תקווה . הייאוש הוא תוצאה של- חוויית חוסר-אונים : הם ניסו שוב ושוב לשנות את חייהם, ולא עלה בידם . התקווה היא שבאמצעות הטיפול יעלה בידם לעשות את מה שלא הצליחו לעשות עד כה . אם כך, בעצם אין כאן ייאוש . הייאוש, אם ישנו, הוא מקומי, זמני, אבל לצידו יש תנועה של תקווה . את התנועה הזאת מייצגת הפנייה לטיפול, התקווה שעכשיו יקרה מה שלא קרה עד כה . לא פעם במהלך שנות עבודתי תהיתי ממה עשוי קסמו של הטיפול, כלומר, העובדה שהפתרון המוזר הזה, של ריפוי-בדי בור, עובד . והוא עובד . במהלך רצף של מפגשים בין פסיכולוגית- למטופל או למטופלת מתברר שבמוקדם או במאוחר אנשים מסירים מעליהם את מעטה הפחד שבלם את ניסיונות השינוי שלהם . הם אומנם ניסו, אבל ניסו בתוך מעגל הפחד, בהינתן התנאים שהפחד מכתיב . יש מקום לפחד בחיי האדם . החיים לא פעם מפחידים . העיקר, אומנם, לא לפחד כלל, אבל קשה ליישם את העיקר הזה . חרף זאת מוטב להקשיב לפחד, לגדר אותו במילים, לנסח אותו . אני אומרת "לְגַדֵּר אותו במילים" כי המילים יקימו גדר מסביבו, יניחו לו גבול וכך יהפכו אותו למוגבל . כשאדם יודע מפני מה הוא פוחד, יחסו אל הפחד משתנה . הפחד הופך ממעטפת שמ כילה את כל הווייתו לגורם במשוואה של חייו . מילים הן מח- שבה, הן מאפשרות לחשוב על הפחד ולא רק להרגיש אותו . - המחשבה כשלעצמה מחלצת אדם מאותה מעטפת של פחד שמובילה לייאוש . כך מתרחש הקסם . אדם צופה במעטפת הפחד של חייו ומקבל החלטה – עד כמה יש להתחשב בפחד ועד כמה יש לפעול לצידו, לעיתים בניגוד לו . הפחד לא להיות קצה הפחד הוא תמיד אחד : לא להיות . ל"לא להיות" יש שתי צורות : הצורה הממשית והצורה הסימבולית . ברמה הממשית, הפחד לא להיות פירושו להיות חשוף לסכנת מוות . ברמה הסימבולית, הפחד לא להיות פירושו להיות חשוף לשינוי זהותי, להיות "מישהו אחר" ממי שאני מכירה, ממה שאני אי-ודאות קיצונית, כזו שאנו הישראלים חווים עתה, מעוררת אי – נחת כוססת . יש המכנים זאת בשם "חרדה" . אני פוגשת מטופלים ומטופלות, אני קוראת ומאזינה לתקשורת, אני משוחחת עם אנשים . דומה שאני מקשיבה לווריאציות על נושא אחד : אי הוודאות והחרדה שהיא מעוררת
|
|