|
|
עמוד:58
58 | אופקים השיר לריקוד מגלם רעיון עקרוני הנוגע לתקווה . הרוקדים המ רימים ידיהם אל-על כשהמעגל מתכנס אל מרכזו ( "מים מים- מים מים, הו ! מים בששון" ) , כמו מבקשים להעלות יחדיו את מימי הישועה . מדובר ברגע ישראלי ויהודי רליגיוזי במהותו, המחבר בין היקוות המים לתקווה, רגע המבטא, בעצם, את המקום ( בנפש ) שאליו נקווים ומתנקזים החלומות, השאיפות והרצונות המבקשים לעלות מעלה ממעבה האדמה אל המ ציאות ואל השמיים . 5- דבלין, אורלנד וזעירא הם פועלי תרבות שנענו לצוו הרגע . המשותף ליצירות אלה ( כמו רבות אחרות ) הוא היכולת לה ציף, להנכיח ולייצר תקווה מתוך פעולות הריקוד או השירה- המשותפות . היוצרים הללו נתנו לציבור מילים ותנועה נו שאות משמעות, ואפשרו לישראליות לבסס את עצמה מתוך- הכוחות הרוחניים הטמונים בה . היכולת לנסח מחדש תקווה מתוך שפתנו התרבותית המשותפת היא-היא מקור לתקווה והמנוע שלה : יהא זה השיר "אחינו כל בית ישראל", המבוסס על תפילה המופיעה בסידור של רב עמרם גאון מן המאה הת שיעית ; הפקה גרנדיוזית ומחודשת של "הביתה", השיר שנכ- תב על מלחמת לבנון ; או הקינה על בארי שכתב יגל הרוש . כל- אלה מגלים בשורשי תרבותנו את האפשרות להתלכד סביב נגיעה בנשגב מתוך ההווה הקשה מנשוא, וכך להניע תקווה . מילה בעברית אולם מה עומד ביסודו של הנשגב ? ביסודה של הרוח שבמ עגל ? "אני צופה בסרטון שחרור ארבעת החטופים בלופים",- אמרה לי נעה שקרג'י ביוני האחרון, "בגלל המילים הראשונות שהחיילים אומרים לחטופים ברגע המפגש ביניהם" . עוד לפני שאני מספיקה לשחזר בראשי את הסרטון שגם אני ראיתי לא פעם, היא מזכירה : "הם אומרים : עברית עברית" . אני מבי נה : החיילים מסמנים את עצמם, את מהותם . יש בסיטואציה- הזאת עולם שלם, היא מזכירה שתכליתה של הציונות היא הרוח העברית, ושנשמת אפה של התרבות העברית תלויה בריבונות . "רַק מִלָּה בְּעִבְרִית חוֹדֶרֶת אֶל עוֹרְקַי אֶל נִשְׁמָתִי" . במאמרו המפורסם מ- 1897 ( "מדינת היהודים ו'צרת היהודים'" ) טען אחד העם כנגד הרצל כי המדינה שהוא רואה בחזונו אולי תהיה מדינת היהודים, אך היא לא תהיה מדינה יהודית . הוא סבר שאין די בציונות המדינית והמעשית ובהצלה הפיזית שאלו הציעו . דומה שהיום, בעשור השמיני למדינת ישראל, אנחנו נאבקים על כלל פניה של הציונות ומבינים את הקשר 5 . ראו את פרשנות הפסוק "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'" ( ירמיהו יג יז ) בסוף מסכת יומא שבמשנה : "מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל" ( משנה יומא, ח ט ) . נראה שהמקווה והתקווה משוקעים זה בזה תרבותית גם אם לא לשונית . והתלות ההדדית בין ההצלה המעשית לבין הממד התרבו תי והרוחני של המדינה היהודית . התרבות העברית משגשגת- בזכות הישגי הציונות המעשית והמדינית, אבל בה-בעת היא שמפיחה את הרוח במפרשיהן . הרגע שבו צועקים החיילים לחטופים הישראלים "עברית עברית", הוא רגע לו ייחלה הציונות המעשית אבל בה-בעת גם רגע אחד-העמי, המזכיר כי רק בישראל תוכל לשגשג תרבות עברית, כזו שתחילתה בתקשורת ההישרדותית בין חטוף לחייל המחלץ אותו, אך היא שואפת לחיי רוח עבריים גבוהים ומרובי פנים . זהו רגע המזקק את יסודות הסולידריות הרוקדים המרימים ידיהם אל – על כשהמעגל מתכנס אל מרכזו ( "מים מים מים מים, הו ! מים בששון" ) , כמו מבקשים להעלות יחדיו את מימי הישועה . מדובר ברגע ישראלי ויהודי רליגיוזי במהותו, המחבר בין היקוות המים לתקווה ומבטא את המקום שאליו נקווים ומתנקזים החלומות, השאיפות, הרצונות
|
|