|
|
עמוד:56
56 | אופקים בהזדקקות שלנו זה לזה, האמון בסולידריות ובשותפות כדי לשנות מציאות ולייצר יחד הגדול מסך משתתפיו . אבל גם את הפוליטיקה מניעים, בסופו של דבר, יסודות ער כיים, רוחניים ותרבותיים . ארצה לטעון אפוא כי הרקמה הח- ברתית של הישראליות, על הכוח הקהילתי והציבורי המשוקע- בה, מתחילה בשותפות תרבותית עבה המייצרת את הקולט נים שבאמצעותם אנחנו מפענחים את חיינו הפרטיים והחב- רתיים, הפוליטיים והרוחניים . השפה המשותפת של החברה- הישראלית היא תרבות יהודית ועברית, עתיקה ועכשווית . אבקש להדגים ביטויים של הרוח הפועמת בנו מתוך התבו ננות ביצירה הישראלית, שלעיתים יש בה יסודות רליגיוזיים- וביכולתה להפיח תקווה . התרבות היהודית-עברית-ישראלית הזאת נוצרה וממשיכה להיווצר מתוך המפגש בין הרוח – הכמיהה וכיסופי הדורות, לבין הגוף או השלד – מדינת ישראל המאורגנת, על מוס דותיה ומשאביה ( שכמו שלד הגוף הפיזי שלנו, אנחנו נוטים- להתייחס אליה כמובנת מאליה ) . בתווך שבין שני אלה נולדת התרבות, על פניה השונות והמגוונות . ביאליק אמר כי "אם אונייתנו מתנועעת, הרי זה לא בכוח המפרשים הנראים לעין, אלא בכוח הרוח הנעלמת מן העין" . 2 הוא צדק, אם כי ללא מפרשים – כלומר, משאבים מסוגים שונים – לא ננוע . ועדיין, דווקא אל מול הייאוש כדאי לשוב אל הרוח, ללוז קיומנו, לי דיעה שמעבר להישרדות ולהגנה, חיים ריבוניים בישראל מצי- עים מענה לכמיהה אל מלאוּת ההוויה . מלאות זו היא זהותית- ורוחנית ביסודה, וביכולתה לתת משמעות וטעם להקרבה הנ דרשת מאיתנו . - עכשיו לשון רבים ראשית יש לומר שהתקווה שאנחנו מחפשים כעת איננה תק ווה פרטית להצלחה, לאהבה, לבריאות או ליצירה . רגע לפני- המלחמה היה בישראל מרחב תרבותי לשיחה אופיינית של עידן חדש ( חדש ! ) שנעה בין well being ( שְׁלוֹמוּת בעברית ) לרוחניות מן המזרח . היה זה ביטוי אופייני לאינדיווידואליזם מערבי, שבמרכזו מצוקה קיומית של האדם הפרטי המבקש להיגאל . ולא עוד . עדות לכך היא יוצרים המשנים את לשון כתיבתם ללשון רבים . אלחנן ניר כותב : "עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ לוֹהֲבִים בַּבְּרִית הַקְּדוּמָה, / בּוֹעֲרִים בְּאֵשׁ הַדּוֹרוֹת, / עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ חַיּוֹת הַנּוֹהֲמוֹת" . גם אצל רבקה מרים ניכרת אותה תופעה : "שׁוּב אָנוּ 2 . ח"נ ביאליק, "הסופר העברית והספרות העברית", דברים שנאמרו בנשף הסופרים בירושלים, סיוון תר"ץ, 1930 . 3 . השיר שמתוכו לקוחות המילים מופיע באסופת השירים האחרונה של חיים גורי, אל המקום האחר , הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020 . בַּקָּצֶה, פְּקוּחֵי עַיִן, נְטוּלֵי שֵׁנָה, עֲקוּרִים מֵרֶדֶם / זֶה הַקָּצֶה שֶׁהוּא לָנוּ הַנְּבוֹ / אֲשֶׁר לֹא יָשׁוּב לִהְיוֹת כְּשֶׁהָיָה כָּל אֲשֶׁר בּוֹ יָבוֹא" . רוני אלדד כותבת : "אֲנִי רוֹאָה / הָיִינוּ מְשֻׁנִּים . כֻּסְּתָה הַשֶּׁמֶשׁ אֵפֶר מַלְאָכִים / תַּנִּים חָרְצוּ שֵׁן בִּשְׂדוֹתֵינוּ, כָּל הַיְּלָדִים פְּקוּחִים / לֹא נִישַׁן יוֹתֵר אַף פַּעַם, הֵעִיר אוֹתָנוּ חֹשֶׁךְאֱלֹהִים" . המבט הפרטי אינו רלוונטי עוד . כולנו "לֹא נִישַׁן יוֹתֵר אַף פַּעַם" כי זו מציאות חיינו : "הֵעִיר אוֹתָנוּ חֹשֶׁךְ אֱלֹהִים" . מילותיו של חיים גורי "שְׁלוֹמִי כִּשְׁלוֹם עַמִּי" אינן עוד עדות של נביא או "הצופה לבית ישראל", אלא מציאות חיים פשו טה של ישראלים . 3 סארטר האקזיסטנציאליסט בוודאי צדק- בטענתו כי תקווה נטועה בטבע האנושי הואיל והיא מעידה לא רק על עברו של האדם, אלא גם על מי שהוא עשוי להיות . אלא שכעת זו נקודת מוצא חיונית לנו כפרטים, אך אין בה די . דווקא אל מול הייאוש כדאי לשוב אל הרוח, ללוז קיומנו, לידיעה שמעבר להישרדות ולהגנה, חיים ריבוניים בישראל מציעים מענה לכמיהה אל מלאוּת ההוויה . מלאות זו היא זהותית ורוחנית ביסודה, וביכולתה לתת משמעות וטעם להקרבה הנדרשת מאיתנו
|
|