|
|
עמוד:80
80 | אופקים ושמחת לפני ה' אלהיך' . . . אין שמחה אלא ביין, שנאמר : 'ויין . ישמח לבב אנוש'" 2 הצעתם היא להטביע בגוף את זיכרון הז- עזוע מרגעי המשבר באמצעות ויתור על עונג והנאה בחייהם . אין הם מוותרים על המרכיבים הבסיסיים החיוניים של הקיום הפיזי – לחם ומים – אולם הם מונעים עצמם ממותרות, מש מחה ומחגיגיות, מאובדן שליטה, כדי להחזיק בתחושות היגון- והכאב . ייתכן שיש פה גם מחיר זהותי, שכן רבים מהריטואלים ומהמצוות כוללים ברכה על היין, וההימנעות ממנו מונעת גם קיום מלא של המצוות . הוויתור העמוק הוא על הנורמליות, על השגרה, שכן חייהם לא יחזרו להיות כפי שהיו לפני החורבן . 2 . בבלי פסחים קט, ע"א, וראו הרחבת החלות במשנה תורה לרמב"ם, הלכות שביתת יום טוב ו, יז – יח . 3 . יש לציין כי החכמים הנזכרים בסוגיה חיים בתקופות שונות, החל מישמעאל בן אלישע, המוזכר ככוהן גדול בימי המקדש השני, וכלה באמוראים המאוחרים המפרשים וממקדים את דברי רבי יהושע . הדבר מעיד כי הדיון על היחס הנכון לחורבן ולמידת הרלוונטיות שלו לחיים נמשך שנים ארוכות וידע ויכוחים לכל אורכו . 4 . ירושלמי, יומא פרק א, א . רבי יהושע בן חנניה – ראש ישיבת פקיעין, בן המאה השנייה לספירה – מבקש מהחכמים לנמק את מעשיהם, ובתשובתם : הם מוסיפים רובד נוסף להימנעות 3 הבשר והיין קשורים בע- בודת המקדש, בשר הקורבנות נאכל בקדושה, ואת היין ניסכו על המזבח . עם החורבן לא ניתן עוד לקיים את טקסי המק דש והחסך זועק . אין מדובר רק בחוסר אפשרות קיומה של- פרקטיקת אכילת הבשר באין קורבנות ומזבח, אלא גם בחו סר אפשרות רגשית להמשיך ולבצע פעולות שיזכירו את בית- המקדש בתפארתו . הפרושים בוחרים בהתרחקות, בהתנתקות, בנטישה, בפרישה, שכן גדול הקושי לחוות את הקשר שנש בר, את הזיכרון הכואב, אולי את הבגידה האלוהית . הם לא- מחפשים חלופה שתשאיר את המקדש בחייהם גם במציאות החדשה . הם מוותרים על עונג ומצוות, אבל יותר מכך – על הקשר עם הקודש, על הפוטנציאל הרוחני . דגם ההתמודדות שהם מציבים הוא שימור הזעזוע לדורות, בבחינת "כָּל-דּוֹר שֶׁאֵינוֹ נִבְנֶה בְיָמָיו מַעֲלִין עָלָיו כְּאִילּוּ הוּא הֶחֱרִיבו" . 4 דגם הפרושים הוא דגם שכיח באבל פרטי ומשפחתי, שבו נמ נעים האבלים מפעולות שעשו בעבר עם הנפטר . ת, שכן האת- רים שבילו בהם יחד, המרחב שבו התגוררו, המוזיקה שלה- האזינו, התמונות המשותפות – ספוגים זיכרונות, מאתגרים את היציבות הנפשית, מעוררים את הדמעות . אבלים רבים גו זרים על עצמם הימנעות וּויתור, נותרים בתוך הצער ומסרבים- לחזור אל החברה והשגרה . דגם אבלות זה – המשכיות בחיים בלי המשכיותם הממשית, תוך הימנעות מוחלטת מרגעי שמחה, מיתרגם כיום לוויתור על הופעות ומסעדות, על חופשות בחו"ל, על תרבות פנאי שאינה מוקדשת לעיסוק בהנצחה ובזיכרון . גם בסוגיית ההנ צחה והזיכרון עולה שאלת האופן – האם מתוך מבט לעתיד- ולשיקום או מתוך נהי על החורבן . כך למשל, בקיבוצי העוטף מתקיים דיון ער – האם יהפכו הבתים העשנים למוזיאון או שמא ייהרסו וייבנו מחדש, כשחלקות דשא טריות יכסו על הזוועות ? האם יושאר מגרש הגרוטאות ליד מושב תקומה כא נדרטה או ישמש לחלקי חילוף למכוניות נוסעות ? האם יפרטו- מורי הדרך את מגוון דרכי הרצח או יספרו את סיפורי השיקום והצמיחה ? ומעבר לשאלת ההנצחה, מה נענה אנו למתעניינים ציון שמחת תורה הוא מטונימיה לדרך שבה נבחר להביט לאחור, לזכור ולהנציח את טבח שבעה באוקטובר ואת המלחמה בעזה, על נפגעיה ומשבריה, ולדרך שבה נמשיך לחיות אחריהם . לצד הזיכרונות ממרחק של זמן, מה יהיה הסיפור שנספר לעצמנו ולילדינו ?
|
|