|
|
עמוד:26
26 | אופקים תקווה בימי שואה אושוויץ הוא המבחן הקשה והאיום של התקווה . ממלכת הרוע סגרה את דלתות התקווה הריאלית והראשונית, ויושבי צלמ וות של המחנות הורחקו ממנה, כדרך שהורחקו מהקיום האנו- שי . היש עוד תקווה בעולם אפל זה של המחנות ? פרימו לוי- מעיד כי כל עוד גופו של האדם לא קרס לא נשללו תודעתו וחירותו של האדם, ותקוותו לא אבדה . בספרו "הזהו האדם" כתב : האדם מאמין בכל הווייתו שלחיים יש מטרה ; אמונה זו היא מהותו האנושית . בני אדם חופשיים הוגים בה, מתדיינים על טיבה, מכנים אותה בש מות הרבה . עבורנו המטרה פשוטה ביותר ; לחיות- עד האביב . על דבר אחר איננו חושבים . למשימה הזאת בלבד מכוונים כרגע כל משאבי הנפש של תקוותינו . 18 האביב אינו תכלית התקווה ; הוא רק כלי נשק להשגת יעד רא שוני יותר – דבקות בחיים . בעולם סגור וחתום, שבו התקווה- נראית בלתי אפשרית, בני אדם נאבקים על רצונם בחיים ומ סרבים להיהפך לחפץ שעובדות חייהם מכריעות אותם . תקווה- זו מתחזקת באמצעות הזיקה הבין-אישית . לוי מספר על הנער שלוימל'ה שקיבל את פניו בבואו אל המחנה : "שלוימל'ה קם, מתקרב אליי ומחבק אותי בעדינות . השיחה תמה . צער אוחז בי, צער שליו, כמעט נלבב . לא ראיתי עוד את שלוימל'ה . אבל לא שכחתי את הפנים הרציניים והעדינים של הנער, אשר קיבל את פניי על סף בית המוות" . 19 מבט פניו החומל של הנער נסך בלוי את התחושה כי גם במחנה ההשמדה לא כלתה האנושיות . ויקטור פרנקל טען כי תקוות החיים בלב המחנה לא יכו לה להיות זהה עם תקווה לחיים שמחוץ למחנה . התקווה- ה"רגילה", ליום שאחרי השחרור, לא סיפקה מענה לאסיר . שאלת היסוד שעמדה בפני האסירים הייתה איך להתייחס לחיים במחנה עצמם . אסירים שהמתינו לעתיד שבחוץ ולא מצאו תוחלת בחיים במחנה נקלעו לעולם של אשליה שגבה מחיר נפשי כבד : התרופפות היכולת להתמודד עם החיים 18 . פרימו לוי, הזהו אדם , תל אביב, תש"ס, עמ' 75 . 19 . שם, עמ' 131 . 20 . ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות , תל אביב, תשל"ו, עמ' 91 - 98 . במחנה, שהובילה ל"תהליך של התנוונות" ולמסקנה כי "אין לי עוד תקווה בחיים" . 20 אולם ה"תקווה בחיים", בתוך חיי המחנה, אינה זהה לשאלת ההישרדות גרידא . התקווה קשורה לשאלה איך יחיה האדם את חייו כאן ועכשיו בלב המאפליה . שאלת היסוד הייתה מה המטרה שאדם יציב לעצמו בחייו במחנה ההשמדה . תקווה זו מחייבת שינוי בדיספוזיציה : לא לחפש מה החיים יעניקו לאדם, אלא איך להתמודד עם החיים . שינוי זה כרוך בהבנה כי "חיים פירושם נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על תקווה ראשונית היא אמירת הן לחיים, והיא מאפשרת לאדם לחוג מעל החיים ובתוכם ולעצבם באמצעות תודעתו ושיפוטיו . התקווה אינה מרפה מהאדם, היא בוקעת מתהומות קיומו . כל עוד הוא חי הוא יש מקווה, מייחל וחולם . התקווה הראשונית מולידה תקווה ריאלית ומחזקת אותה
|
|