|
|
עמוד:19
אופקים | 19 ח מ ש ת מ ו נ ו ת ש ל מ ל ח מ ה | ר נ י י ג ר לך תדע מי עובד לצדך . מחשבות קשות . מהצד השני מוזר קת לתוך העבודה המשותפת גזענות בסיסית, בוטה, שאין לה- בהכרח קשר למצב הפוליטי . נתקלתי בכמה מקרים שבהם הופנו אמירות כאלה כלפי מתרימי דם ערבים . בפעם בוטה במיוחד אמרתי שאם זו הגישה, אני קם והולך . ניסיתי לתת לדובר סולם לרדת בו מן העץ תוך גילוי הבנה לחשדנות שיש במצב הנוכחי, אבל נהדפתי באמירה, "זה לא קשור, גם בימים רגילים זה ככה" . "אז תדע לך שהרופא שהציל את חייו של אבא שלי הוא פרו פסור נידאל מוהנא, ואבי עמד מולו בדמעות ואמר לו, 'פרופ- סור מוהנא, אנחנו באים מדתות אחרות, אבל יש לנו אלוהים- אחד . והוא היה בידיים שלך כשניתחת והצלת אותי . אז עכשיו אני רוצה לברך אותך כמו שאני מברך את משפחתי בכל ערב שבת – יברך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, יישא ה פניו אליך וישם לך שלום' . שניהם עמדו שם ובכו" . אמרתי והלכתי . ובכל זאת, לאורך כל 90 ימי המילואים שלי – במבט לאחור, התקריות האלה היו מועטות . מועטות להפתיע אולי ברוב הישראל שאותה פגשתי . ולא פעם חשבתי איך כל זה נראה מצדו של עומָר – לשרת לצדי במדי צה"ל . אבל כל זה, וכל המתח, המחשבות וההערות נשארו לשיחות בימים אחרים . איכשהו ברית הגורל של הצלת החיים הצילה גם אותנו ביום- יום . ומבחינתי, יש בכך פתח לתקווה . אפילוג "כִָּי הַדָָּם הוּא הַנָָּפֶשָׁ" דברים יב כג במהלך החודשים האחרונים במילואים החזקתי בידיים ( עם כפפות, לא לדאוג ) מאות מנות דם . המנה היא למעשה סוג של איבר חי, שניתן בנדיבות לב של התורם או התורמת לטובת רפואתו של אדם אחר . יש משהו שהוא בה-בעת עצום וקטן, הרואי וכמעט בנאלי בפעולה הזאת, באובייקט הזה . המנה מאפשרת התבוננות מקרוב בדבר שהוא חלק טבעי מאיתנו, שכמעט איננו רואים אותו . הוא מתקיים אגב אורחא, ללא תשומת לב מיוחדת מצדנו, אך כמו היבטים רבים אחרים של הגוף שלנו, אין לנו קיום בלעדיו . הדם עצמו, מעשה התרו מה ושימושה – כל אלה נמצאים בתווך העדין והמתוח שבין- הממשי לגמרי ובין הסימבולי ( המתגלם בעוצמה בביטוי : "שפך את דמו" ) , בין הבירוקרטי-רפואי ובין המעשה המוסרי . בין הרוח ובין החומר . ייתכן שבגלל כל זה עלה בתודעתי הפסוק הקושר את הדם לנפש, ושהסמליות שבו הלכה והתרחבה מעבר ליחידים – הזקוקים והתורמים . המפגשים, שכאן תיארתי רק מקצתם, נוצרו בגלל הצורך בדם להצלת נפשות, אך העלו גם הרבה שאלות ביחס ל"נפש" הקולקטיבית הישראלית . בעיקר הת חדדה לי שוב ושוב השאלה, האם יש לנפש זו קיום בימים- שמעבר למאבק על החיים ? הסולידריות שראינו בימי המלחמה בכל כך הרבה מישורים מפעימה . ובכל זאת עומדת השאלה, האם אנחנו נלחמים למען אותה מדינה ? האם יש למתגייסים ולכל אלה שנחלצו לעזרה תמונה משותפת כלשהי ( אף אם לא זהה ) של ישראל שעבורה נלחמים ? משהו שמעבר לשמירת החיים הבסיסית וההכרחית ? איזה קו מחבר בין אלה שיוצאים להילחם מלחמת אין-ברירה מוצדקת, בין אלה שרואים במלחמה חוויה דתית גואלת, ובין אלה שלא יוצאים כלל להילחם בהצדקות דתיות ? המאמץ לתרום את חלקי למען החיים במלחמה הזאת הביא אותי לעמוד יום-יום על קו התפרים המתוח של החברה היש ראלית . אחרי חודשי המחאה הסוערים התהדקו התפרים- מחדש בחודשים האחרונים, אבל מתבהר יותר ויותר שאויב חיצוני – מר ואכזר ככל שיהיה – לא מחליף את ההכרח לע נות לעצמנו על השאלה : מה קושר אותנו זה לזה ולאן אנחנו- רוצים ללכת מכאן ? התשובות לשאלות האלה יכריעו את גורל המלחמה הזאת לא פחות, ולדעתי אף יותר, מכל המהלכים הצבאיים . "היום שאחרי" כבר כאן . רגע לפני ששלחתי את המאמר הזה, החלטתי לעשות צעד קטן ולנסות לענות על שאלות אלה . התקשרתי לנייד של יעקב . הוא לא ענה, והודעה לא יכולתי לשלוח לנייד הכשר שלו . הוא חזר אליי נסער כדי לוודא שהחתן שלנו, שלשלומו ביקשתי שיתפלל, בסדר, וכך גם אני . "כולנו בסדר, יעקב", אמרתי, "בוא נשב לדבר . עכשיו עם חוק הגיוס והכול" . "אני אשמח לשבת איתך, אבל לא נשכנע אחד את השני . אנחנו לצבא לא נלך" . אני בכלל לא בטוח שהוא טועה . אבל לפחות קבענו להיפגש . הרב ד"ר רני יגר הוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן ומוביל מחלקת הטקסים, רס"ן ( מיל' ) בגדוד שירותי הדם של חיל הרפואה .
|
|