|
|
עמוד:81
אופקים | 81 י ה ד ו ת ו ז כ ו י ו ת ה פ ר ט : ח מ ש פ ר ס פ ק ט י ב ו ת | שהוצגו לעיל ובין המקורות ההלכתיים . אלא שכמה מפוסקי ההל כה אינם תופסים כך את השאלה הניצבת בפניהם, ואם לנסח זאת- אחרת, בדרך כלל הם אינם רואים את צרכיה של האישה ( למעט הגופניים ) כהיבט לגיטימי בניתוח המוסרי של הבעיה . במילים אחרות, הם אינם רואים בהתפתחות המוסרית בתפיסת מעמדה של האישה שוות ערך להתפתחות בתפיסת העובר . הם סבורים, ככל הנראה, שהפונקציה העיקרית של האישה הייתה ועודנה פו נקציית הפריון, ולפיכך יש לעשות הכול, גם אם היא תשלם מחיר- יקר, כדי לשמר פונקציה זו . כך יש להבין, לדעתי, הן את הכרעת הרב פיינשטיין וההולכים לשיטתו, שלפיה איסור הפלה הוא איסור חמור מדאורייתא, והן את הסבורים שזהו איסור דרבנן בלבד, ובכל זאת יעדיפו את ה"אינטרסים" של העובר על פני אלה של האישה . התעלמות זאת מן השינוי שחל במעמד האישה – ואולי אין זו התעלמות, אלא דווקא תגובת-נגד המבקשת "להחזיר" את האישה למעמדה הקודם – מחזקת לכאורה את התפיסה שלפיה הניגוד בין ליברליזם ובין המסורת ההלכתית הוא ניגוד בלתי ניתן לגישור . אך למעשה, כפי שהראיתי, המסורת ההלכתית מציעה כר נרחב לפר שנות, שבה הזכויות והחובות עשויות לחיות אלה לצד אלה מתוך- שיח מתעדכן, על פי ממצאים מדעיים ורפואיים ועל פי שינויים חברתיים . בחירתם של פוסקים להתעלם באופן סלקטיבי מהתפ תחויות בנוגע למעמדן של הנשים, היא המייצרת את הדיכוטומיה,- אך אין הדבר טמון במסורת עצמה . המסורת עצמה מזמנת ומא פשרת את השיח בנוגע לזכויות מתנגשות ולאיזונים ביניהן, שיח- אשר גם הליברליזם זקוק לו, ואלמלא הבחירה להתעלם מאחד הצדדים במשוואה, הרי היה יכול להיווצר כר פורה לדיאלוג . פרופ' רונית עיר-שי היא עמיתת מחקר במכון שלום הרטמן וראשת התוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן . ברכה אטינגר, אורידיקה - הגרציות - פרספונה, 2012 - ,2006 שמן על בד
|
|