|
|
עמוד:51
אופקים | 51 ר י א י ו ן ע ם ו א ד י ם ב ל ו מ י ן ו מ א ר י נ ה מ ק ס י מ י ל א ן | ר ב ק י ר ו ז נ ר איזושהי גישה מיוחדת ואלטרנטיבית . למשל, השנה עשינו את ליל הסדר הפוך, קודם כול ישבנו בסלון עם כוסות היין והרהרנו מה הם עבורנו החופש או השחרור, ורק אחר כך התיישבנו אל השולחן . זה היה כל כך טוב, כי הבנתי כמה אנחנו לכודים סביב השולחן בי שיבה הזאת, שלא מאפשרת דיון מעמיק כמו שאנחנו רוצים . זאת- דוגמה לשיחה עם המסורת ולחיפוש אחרי דיוק שלה . זאת אומרת, אצלנו זה לא שישי = קידוש = בית יהודי, אלא דבר דינמי . אנחנו יכו לים להדליק נרות, אנחנו יכולים לא להדליק נרות, אנחנו יכולים- לעשות טקסים או לא לעשות, כי ברור שלא משנה מה נעשה או לא נעשה – אנחנו יהודים, וכל השושלת שלנו אכלה את כל הקש שניתן לאכול כיהודי . אז אם אני צמה או לא צמה, מתפללת או לא מתפללת, זה לא משנה ולא ניתן להגדיר אותי באופן מסוים כי ההגדרה היא ביני ובין המקום, ביני ובין החיים . מהדברים שלכם עולה תחושה גדולה של חירות, של חופש לשחק עם הזהות שלכם, פעם לקחת מזה ופעם לקחת מזה . וכשאני חושבת על המפגש של זה עם היהדות הממוסדת - כמו שתיארתם קודם, הפקיד שמתַחְקר את סבתא - זה ודאי קשה . מה המפגש הזה מחולל אצלכם, ואיזה סוג של תגובה אפשרית בכלל על מפגש כזה ? מארינה : יש לנו חברים שהילד שלהם עשה ברית מילה כשהוא הגיע לארץ, וכמחווה, האבא עשה יחד איתו . יש אמירה יותר חזקה מזאת עד כמה היהדות והישראליות משמעותיות בשבילם ? ורגע אחר כך התחילו השאלות – תגיד, עד כמה אתה יהודי בעצם ? אתה מדליק נרות שבת ? אתה צם ? אתה נוסע בשבת ? תגיד את האמת, אתה אוכל חזיר ? הם היו במקום כל כך פגיע, והשאלה שבאמת צריך לשאול בחזרה היא, תגיד, זה מה שיהפוך אותי לי שראלי בעיניך ? אז אני רוצה פשוט לנסות להבהיר את הפגיעות- הזאת, ואת הצורך העמוק להבין שאנחנו לא משחקים את המשחק הזה . ואדים : אני רוצה להגיד שאנחנו הפריווילגים, כי גדלנו עם תחושת בעלות על היהדות שלנו ועם תחושת חופש . אבל המוני צעירים ישראלים גדלים בלעדיהן . בעבודה שלי לאורך השנים בסוכנות היהודית נפגשתי עם אלפי צעירים, שיוצאים לשליחות בקהילות יהודיות, וזאת כבר נהייתה קלישאה שאנחנו אומרים זה לזה בסו כנות, שהם יוצאים כשליחים ישראלים, אבל חוזרים כיהודים . - אנחנו רואים עד כמה ההבנה או המשמעויות של מה זה להיות יהודי עבור צברים ישראלים שגדלו פה, הן דקות, סטריאוטיפיות וצרות, והן לרוב דלות ושטחיות, ולא מעניינות . פעם זה היה לי מוזר, אחר כך מטריד, היום אני כבר חושב שזה מחדל, שחלק גדול ממה שקורה פה עכשיו קשור בו . רידדו לנו את היהדות לאיזה רבע פרק בתנ"ך שצריך ללמוד לבגרות ולמדידות של מה כן או לא עושים . היציאה לחו"ל נותנת לשליחים הצברים את חוויית היהדות של עצמם מן החוץ, קצת כמו מה שתיארתי קודם עלינו כאן . פתאום אין אף אחד שמחליט בשבילך . זה הרגע הראשון שבו ישראלים ילידי הארץ, שלא עסקו באופן מודע ביהדות שלהם, נד רשים לבחור בחירה אקטיבית . להגיד, רגע מה אני רוצה ? מה אני- לא רוצה ? חשוב לי כשר או לא חשוב לי כשר ? ולא רק בפרקטיקה, גם ברעיונות . זו זכות וזה אושר גדול לראות חבר'ה צעירים מגלים את העומק ואת הגוונים שיש בתוך היהדות, ואת ההבנה המאוד בסיסית של ,There is more than one way to be jewish וזה גורם לי שוב ושוב להבין כמה בני-מזל מארינה ואני, שכך גדלנו מלכתחילה . ולמרות זאת, מארינה, פעמיים התחתנת דרך הרבנות . למה בעצם ? מארינה : חשוב לי לומר שהרבנים שחיתנו אותי היו מקסימים ביותר . נקודת המוצא שלנו, כמשפחה מהגרת, היא שאנחנו לומ דים עכשיו תרבות חדשה, אנחנו קצת אנתרופולוגים . ואנחנו רוצים- להתערבב, אנחנו רוצים לאהוב את המקום שהגענו אליו ולהרגיש בו בבית, רוצים למצוא את עצמנו כאן, ואנחנו מחפשים את כל מה שטוב, את כל מה שיפה, בודקים איפה אנחנו מוצאים את עצ מנו . זאת ממש חוויה אנתרופולוגית שבאה עם עין טובה, לראות- בחיוב את הדברים . עם זאת, אספר שביום הנישואים הארבעים של ואדים : "אחרי שסיימתי שירות צבאי ועברתי לירושלים ללמוד בעברית בהר הצופים, הייתי היחיד באולם שלא סרג או חבש כיפה, כי החוג למדעי היהדות הוא מין סניף מוגדל של בני עקיבא, כאילו זה 'שלהם' . גם אז וגם היום אני אומר - זה גם שלי״
|
|