|
|
עמוד:20
20 | אופקים כבר במעמד הסנה הבוער, בעת ההקדשה של משה לשליח של חירות עבור בני ישראל . כאשר מקשיבים באמת לקולו של האל, המזהה את עצמו מתוך הסנה כ"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" ( שמות ג, יד ) , מבינים את ברית סיני לגמרי אחרת . "אהיה אשר אהיה" נשמע לפתע ברור כל כך : אני כמו האש, אני החירות הנצחית להתהוות בכל דרך, אינני מתחייב על צורה כלשהי שרק באמצעותה אתגלה ואופיע, האפשרויות הן אין-סופיות . אלוהים אומר למשה באמצ עות אש ומילים כי התשובה החשובה ביותר לשאלתו, "מי הוא- אלוהי ישראל ? " היא "אהיה אשר אהיה" – אלוהי החירות הנ צחית, הוויה דינמית וצומחת שממשיכה לְעולם להתהוות מתוך- חירות מוחלטת . ג . יהדות של חירות קוראת גם את מעמד הר סיני ועשרת הדיברות באופן אחר מהמסורת המדרשית . אלוהי החירות הנצחית הוציא את שבטי ישראל מעבדות ארוכה ואפלה, כי זה מה שעושה אלוהי חירות הנחוש למצוא לו עם שיבשר את בשורת החירות לעולם כולו . "וְאַתֶֶּם תִֶּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כִֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" ( שמות יט ו ) , זהו המסר שהאל מעביר לבני ולבנות ישראל לקראת ההתגלות בהר סיני . תפקידם של בני ישראל בברית הזאת הוא להיות מודל לחיים של חירות עבור האנושות כולה . חפזונו של אלוהי ישראל להעמיד את העבדים שאך זה יצאו מע בדות מצרים למרגלות הר סיני, נועד להציב את מסע החירות הזה- על בסיס איתן ובר-קיימא . הכותרת הראשית של הדברים שנאמרו בסיני – עשרת הדיברות – מנסחת בבהירות את העיקרון המכונן של ברית זו : "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָאֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָמֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" ( שמות כ ב ) . פרשנים וחוקרים רבים כבר האירו שעשרת הדיברות אינם מנוסחים בלשון משפטית . להתגלות בהר סיני ול ברית סיני יש מטרה אחרת : לקבוע את כללי היסוד של החירות- והאחריות לאומה חדשה של בני חורין . זהו אלוהים שפונה אל היחיד ( "אֱלֹהֶיךָ" ) בתור בן חורין ( "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָמֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" ) . אלוהים שדרגת ההתגלות הגבוהה ביותר שלו באה לידי ביטוי במפגש של "פנים אל פנים" . ומשום שמדובר ב"פנים" – בחותם האישיות הפרטית, המשתנה והדינמית – ממילא מובן שאסור לעבוד אלוהי "מסכה", אלילים שצלמיהם קפואים, נוקשים ולא מתחדשים ( "לֹא יִהְיֶה לְךָאֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" ) . זהו אלוהים שאוסר לחלל ולהשחית את השפה ואת הלשון ( "לֹא תִשָָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָלַשָָּׁוְא" ) , מכיוון שאמת ואמינות בדיבור הן עקרונות בסיס לחיים של חירות . זהו אל הדואג שנתַרגל את חירותנו לפחות פעם בשבוע ( שבת ) , כדי שלא נשכח אף פעם את היותנו בני חורין ואת אחריותנו לחירות הזולת הכפוף לנו ( "לְמַעַן יָנוּחַעַבְדְַּךָוַאֲמָתְךָכִָּמוֹךָ" ) . זהו אל שאוסר עלינו לש כוח את עברנו ( "כִַּבֵּד אֶת אָבִיךָוְאֶת אִמֶָּךָ" ) , וזאת משום שנוכחות- התרבות העצמית המיוחדת שלנו בחיינו היא הערובה היחידה לא ריכות ימינו גם לאחר לכתנו . - כללי החירות הללו נמשכים מעקרונות החירות הפרטית אל עק רונות האחריות החברתית . כדי שיהודים של חירות לא יחשבו- שהיוֹתם בני חוֹרין מקנה להם זכוּת לעשָׂות ככל העולה על רוחם, כדי שלא יתבלבלו בין חירות להפקרות, מתווספים חמישה דיברות שמנוסחים באופן שלילי : יש גבולות לחירות . והגבולות הם מרחבי החירות של האדם האחר . אינך יכול לחיות חיים של חירות על חשבון חירותו של האחר לחיות – "לֹא תִרְצָח" ; חירותו לקניין על רכושו – "לֹא תִֶּגְּּנֹב" ; חירותו לשמור על תאו המשפחתי – "לֹא תִֶּנְאָף" ; בן החורין נדרש להגביל את חירות הדיבור שלו, הפוגעת בחירות חברו למשפט צדק – "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָעֵד שָׁקֶר" ; ועל כך נוסף הדיבר החותם : "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדַּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" . הדיבר העשירי מגדיר את חמידת חייו של האחר כמצב שמרחיק את האדם מחירותו . אם חמדת, איבדת את חירותך באופן העמוק ביותר – אתה חי חיים של מישהו אחר . עבור יהודים של חירות, עשרת הדיברות אינם חוקים או מצוות – הם כללים בסיסיים לחיים של חירות ואחריות, והם הערובה היסו דית ביותר לכך שחברה לא תהפוך להיות משעבדת ומשועבדת . - יהודים של חירות רואים בזיכרון הפעיל של יציאת מצרים אות אזהרה תמידי מפני הנטייה האנושית בכלל, ושל בני ישראל בפרט, להימלט ממלוא המשמעות של החירות אל חיקן נוסך הביטחון של העבדות והסמכות החיצונית
|
|