|
|
עמוד:46
46 | אופקים מרוכז בעצמו – בצרכיו, בתקוותיו ואף בתאוותיו – עד שאם הוא מבטא גם אחריות כלפי הזולת, התכונה הזאת זוכה לציון בולט כאלטרואיזם יוצא דופן ( ראו את ההערצה לעשירי העולם שמוכ נים להקדיש את רוב משאביהם לטובת האנושות, במקום להרעיף- הון שלא ניתן לעיכול כלל על בני משפחתם וחבריהם ) . דומה שאפשר לשרטט שלושה תחומים עיקריים שבהם בא משבר זה לידי ביטוי . הראשון והבולט ביותר הוא התחום הכלכליצחברצ תי . בתחום הזה ההשקפה הליברלית מתמקדת בזכותו של הפרט להצליח ככל יכולתו ולממש בכך את כישוריו . במקרה הטוב, אם כי לא בהכרח המצוי, היא תצפה מהחברה להתאמץ כדי שלפחות נקודת המוצא של כלל בני החברה תהיה דומה ככל האפשר . אבל אחרי שהמרוץ להצלחה החל, אין לחברה הליברלית מחויבות לנ כשלים או אחריות עליהם . כמו בתחרות ריצה, המנצחים זוכים- בעושר ובתהילה, ומדוע שיהיה אכפת לנו מהמפסידים . התפיסה ההומניסטית גורסת אחרת, כמובן . היא לא תעמוד מנגד אפילו מול אדם שבזבז במו ידיו את כל עושרו . אני מודע לכך שהעמדה הלי ברלית מוצגת כאן בגרסה קיצונית שלה, ברוח איין ראנד . בפועל,- רוב החברות הליברליות מעניקות תמיכה כלשהי למי שלא עמדו במרוץ . אולם העובדה שבארצות הברית, מנהיגת העולם הליברלי, יש רבים שמתנגדים לסבסוד ביטוח בריאות עבור מי שידם אינה משגת לממנו, גם אם המחיר הוא שצורכיהם הבסיסיים ביותר של אותם אנשים לא יסופקו, מעידה שגרסתה הקיצונית של הליבר ליות אינה נחלתה של סופרת אחת בלבד . - התחום השני שבו בולט הפער בין הגישות הוא הפיכת הגוף האנושי למוצר סחיר . בכך אני כולל בראש ובראשונה את תעשיית הזנות, אבל גם את עולם הפרסום, האופנה, ואפילו את שוק ההיכרויות, שגם בו המסחר בכישורי הגוף והמראה הפך לתכונה השיווקית המרכזית . הליברל יגרוס שכל עוד המסחר הזה אינו מתקיים בכ פייה, אלא מתוך רצון חופשי בין בגירים, אין בו כל בעיה . הליברל- הקיצוני יטען זאת גם כלפי תעשיית הזנות . הליברל הפחות קי צוני יסתפק בכל השאר, ויטען כי יש להגן על זכותם של גברים- ונשים למכור את גופם . ן בשוק הפרסום, האופנה או הדייטינג, כל עוד הדבר נעשה בהסכמה . לעומתו, ההומניסט יישאר מוטרד מכך שסחר בגוף, במיוחד במקרים קיצוניים, פוגע באופן קשה בכבוד האדם, גם אם הדבר נעשה תמורת סכום נאות . למעשה, גם השכרת גופם של עניים לסדנאות יזע או לעבודות סיעוד ברחבי העולם העשיר אמורה להטריד את ההומניסט . התחום השלישי שעליו אני מבקש להצביע הוא תחום ה תרבות . הליברל יאמר : אלף פרחים יפרחו, ומי שיזכה באהבת הקהל ( כלו מר, ברייטינג ) הוא זה שיזכה גם בהוקרה . מי שיידחק למקומות- האחרונים ברשימות רבי-המכר – שיתמודד עם כישלונו, ובפעם הבאה ידאג ליצור תרבות מעניינת וקליטה יותר . אנחנו בוודאי לא אמורים להיות מוטרדים מכך שלא צלח . ההומניסט יטיל בכך ספק : הרי "כבוד האדם", ההומניזם, כולל בין היתר את השאיפה לייצר תרבות גבוהה, מעמיקה, ולאפשר לאדם לצרוך כזו ככל שיכולותיו משיגות . ההומניסט לא ידרוש מכל אחד לקרוא את שייקספיר אם הוא מעדיף מחזמר עליז, אבל הוא יטיל על החברה אחריות לדאוג לכך שגם לחובבי שייקספיר תימצא האפשרות לצריכת התרבות המועדפת עליהם, אף אם הם מעטים . אם כן, המעבר מאתוס הומניסטי לאתוס ליברלי, שהתחולל בת רבות המערבית אחרי מלחמת העולם השנייה, הביא לנו בהדרגה- שלוש רעות חולות : אטימות לחלשים כלכלית ; אדישות לנא לצים למכור את גופם לעבודות דחק בגלל עוני ולמחיר הנפשי- המשלמים גם אלו המוכרים את גופם דרך קבע תמורת מיליונים ; ואטימות לצורך ב"תרבות גבוהה", ולא רק ב"מה שהקהל אוהב" ( הפוסט-מודרניזם, המשכה הבלתי נמנע של הליברליות הקיצונית, ירחיק לכת ויטען שעצם ההבחנה בין תרבות גבוהה לנמוכה היא שקרית, שכן הכול עניין סובייקטיבי ) . החיבור בין שלוש הרעות החולות הללו משרטט למעשה דיוקן של מה שאנחנו נוהגים לכנות "תרבות דקדנטית" . במילים אחרות : תחנתה הסופית של רכבת הליברליזם הקיצוני היא הדקדנס . מה רוצה הפונדמנטליזם אולם בכך לא מסתכם הנזק שגרם המעבר מאתוס הומניסטי לא תוס ליברלי . יש לשים לב ששלושת התחומים שהוצגו לעיל הם- הליברל יטען כי יש להגן על זכותם של גברים ונשים למכור את גופם . ן בשוק הפרסום, האופנה או הדייטינג, כל עוד הדבר נעשה בהסכמה . לעומתו, ההומניסט יישאר מוטרד מכך שסחר בגוף, במיוחד במקרים קיצוניים, פוגע באופן קשה בכבוד האדם
|
|