|
|
עמוד:74
74 | אופקים המאורגן, חוק הלאום – כל אלו אינם חדשים . בכל פעם שביקשנו לטפל בסוגיות הבוערות הללו, בכל פעם שהתרענו והזהרנו שהמ צב הולך ומידרדר, הייתה התגובה היהודית-ישראלית הבעת פק- פוק בנאמנות שלנו וטענה שאנחנו חותרים תחת המדינה היהודית,- וזאת במקום לענות באופן ענייני לטענות . גם טענתנו שלא ניתן להיות מדינה כובשת מבלי שהכיבוש יזדחל לתוך גבולות ישראל ויהפוך אט-אט לאפרטהייד, לא נשמעה . לרוע יש נטייה להתפשט, והנה כעת מורגשות התוצאות גם בתוך החברה היהודית, בדיוק כפי שחזינו . אולם אנחנו מתקשים להתגייס למאבק הדמוקרטי המתעורר בישראל, שכן אנו עסוקים בהישרדות – בכך שהמש טרה לא דואגת לנו, במצבנו הכלכלי הירוד, בדאגה היום-יומית- לחזור הביתה בשלום מן ה"חוץ" – באותן הבעיות שהיו לנו גם לפני הממשלה הנוכחית . יש בינינו הטוענים שעתה החמירו אותן בעיות ועומדות להחמיר אף יותר, ויש כאלה הטוענים שבסך הכול סוף-סוף הוסרו המסכות, ויש בזה גם יתרון, שכן האפליה שקודם הסתוותה תחת פנים יפות, עתה גלויה לעין כול . כך או כך, בעוד החברה היהודית בישראל עסוקה בלהתנגח בשא לה איזה סוג של יהדות היא רוצה – איפה אנחנו בתוך הסיפור- הזה ? אנחנו מעוניינים בשותפות פוליטית . אנחנו רוצים להתערות ולהיות חלק, להשתלב . ההיבט האופטימי במה שקורה כאן לאח רונה הוא שלאחר עשרים שנות התעלמות, לפתע יש התעוררות- ברחובות, פתאום עולה הדרישה להסתכל על הבעיות הרחבות של ישראל ולתת להן מענים חדשים, מן היסוד . ככל שהצד הגזעני נעשה תוקפני יותר, כך גם הציבור הליברלי נעשה תקיף יותר ועומד על שלו . עלינו, יהודים וערבים כאחד, המבקשים זכויות אדם, לנכוח בשטח, להנהיג את המחאה ואת האנשים לכיוונים מועילים, טובים ומחוללי תקווה . רנא פאהום היא מנהלת המרכז לחברה משותפת במכון שלום הרטמן .
|
|