|
|
עמוד:73
אופקים | 73 י ה ד ו ת ו ז כ ו י ו ת ה פ ר ט : ח מ ש פ ר ס פ ק ט י ב ו ת | בהיותי אזרחית ישראלית מודרנית, ליברלית, דוברת עברית, אני יכולה להשתלב במרחב הציבורי סביבי "בלי שיודעים עליי" . ול מען הסר ספקות, אני לא מנסה להסתיר את זהותי, אני פשוט- מתארת סיטואציה רגילה . עם זאת, אני כל הזמן מודעת לכך שאם יקרה אירוע חריג בסביבתי, בעיני כוחות הביטחון האמונים על השמירה על האזרחים, לרבות עליי, אני אהיה החשודה המיידית . בכל פעם שהבנים שלי עולים על הרכבת הקלה, אני צריכה לוודא שהם מגיעים ליעדם בשלום, שכן אני יודעת שהם נתונים באיום כפול : הראשון הוא האיום הביטחוני שתמיד קיים בירושלים ; אם יתרחש פיגוע, חלילה, הם עלולים להיפגע כמו כולם, כמובן . ואולם, עבורם קיים איום נוסף : אם לא ייפגעו מהאירוע עצמו, הרי הם נתונים בסכנה מתגובת ההמון ואף מזו של המשטרה . במילים אחרות, אנחנו נמצאים תחת "פרופיילינג" שמַבנה את עצם הימצאותנו במרחב כאיום . אם מתרחשים אירועים בלתי רצויים, אנו החשודים המיידיים ונתפסים כאשמים גם בלי שתוכח אשמת נו . היחס הזה כלפינו בא לידי ביטוי בכל מקום ובכל זמן, וכך איננו- זוכים לתחושת הביטחון הבסיסי המגיעה לכל אדם, ועלינו להפנים שמעמדנו הוא של בלתי רצויים במרחב . אנו נמצאים בעמדה כה פגיעה, עד שאנחנו נדרשים למאבק פנימי כדי לזכור בעצמנו ולהז כיר לאלו שסביבנו שהמרחב הזה גם שלנו . אנחנו לא אורחים כאן . - גם לא היגרנו . אנחנו לא יהודים או פלסטינים שיושבים בחוץ לארץ ומחווים דעה . אנחנו חלק ממרקם הארץ הזאת והמדינה הזאת, גם אם מנסים לתת לנו הרגשה שאין זה המצב . נכּבה מתמשכת אני מנצרת . בת למשפחה ידועה וגדולה שהחזיקה בשטחי אדמה של אלפי דונמים, ובאמצעותם גם כלכלה עשרות משקי בית . ב- ,1948 אחרי שנצרת נכנעה, וכך שמרה על האזרחות של רוב תושביה, ביצעה מדינת ישראל הפקעת אדמות מסיבית ביותר של מאות אלפי דונמים מנצרת ומהסביבה, שטחים שהפכו לאדמות מדינה . כך, בבת אחת, משפחות רבות, וביניהן המשפחה שלי, הפכו ממשפחות עתירות אמצעים למשפחות חסרות כול כמעט . תחו שת הנישול הזאת מלווה מאז את אזרחי ישראל הפלסטינים . הפ- קעת האדמות, ללא פיצוי לבעליהן, הייתה רק פרק המבוא בספר- המאבק על האדמות במדינה, כאשר המדינה מגבילה את התפת חות הכפרים והערים הערביים, בין השאר, על ידי הגבלת השטח- המוניציפאלי שלהם . מאז 1948 לא רק שלא הוקם ולוּ יישוב ערבי אחד, אלא הוקמו יישובים יהודיים סמוכים לחלק מהיישובים הע רביים, על אדמתם ההיסטורית ועל חשבון ההתפתחות הטבעית- שלהם . הנישול הזה מצטרף לנישול עמוק יותר של הקשר לארץ ולמרחב על ידי הטענה לאדנות על הארץ . אנחנו שייכים למר חב, והקשר שלנו איתו הוא קשר היסטורי, לאומי, תרבותי ודתי . - דודתי סיפרה לי פעם שבתקופת השלטון הצבאי נהייתה החברה הפלסטינית ענייה מאוד, היה מעט מה לתת . כמשפחה שהסביבה המשיכה לשאת אליה עיניים, היינו מארחים בימי שישי אנשים שהגיעו להתפלל ביום שישי במסגד הלבן . היא מספרת שלפעמים הייתה מוצאת את עצמה מתגנבת למטבח כדי לגנוב ולתת לילדי המשפחה אוכל מבושל, שהיה מיועד לאורחים, אחרת היו הילדים אוכלים רק פיתה עם זעתר כי לא היה כסף לשום דבר אחר . הרי בתרבות הערבית קודם כול אוכלים האורחים, ורק אחר כך בעלי הבית . אנשים ששורדים את התקופות הללו אינם עוברי אורח . מדיניות הפקעת הנכסים נמשכת עד היום, כאשר אחד הכלים העי קריים לנישול הוא חוק "נכסי נפקדים" . במזרח ירושלים, למשל,- מדינת ישראל משתמשת בחוק "נכסי נפקדים" כדי לנשל משפחות שלמות מבתיהן, ומעבירה בתים אלה ליהודים או לבעלות המדינה . במובן זה, הנכִּבה לא הייתה והסתיימה, היא עדיין איתנו . הנכִּבה אינה אירוע היסטורי שנשאר בעבר, והיא אינה סיפור היסטורי עם לקח לצדו, אלא היא שבה ונוכחת בחיינו כל הזמן, ופרקטיקות המדינה אינן מאפשרות לנו להתפייס עם ההיסטוריה שלנו ולה משיך קדימה . - רצון להתערות יחסה המפלה של המדינה כלפינו, ויחסם המפלה של אזרחים פרטיים אלינו, לא התחילו עם הממשלה הנוכחית . הם כאן כבר שנים . האפליה התקציבית המתמשכת, אוזלת היד בטיפול בפשע אנחנו מתקשים להתגייס למאבק הדמוקרטי המתעורר בישראל, שכן אנו עסוקים בהישרדות - בכך שהמשטרה לא דואגת לנו, במצבנו הכלכלי הירוד, בדאגה היום-יומית לחזור הביתה בשלום מן ה"חוץ" - באותן הבעיות שהיו לנו גם לפני הממשלה הנוכחית
|
|