|
|
עמוד:44
44 | אופקים לאחר שההנחה הזאת התקבעה, החל ויכוח בשאלה מהי טובתו של האדם שאותה יש לכבד . כך במאה השמונה-עשרה עמדו מן הצד האחד הרציונליסטים, אנשי ההשכלה והנאורות, שגרסו שה ערכים הראויים לקידום הם אלו המתמקדים בטיפוחו של האדם- היחיד : השכלה, זכויות, חופש, כבוד . לעומתם, טענו הרומנטיקנים שדווקא הערכים הקולקטיביסטיים – העם, המולדת – הם הנו תנים לאדם את עיקר משמעות הקיום, ולכן הם הראויים לטיפוח- עיקרי . למעשה, אפשר לראות בכל העידן המודרני ויכוח מתמשך בעניין זה . יש הסכמה כללית במערב שהאדם עומד במרכז, והשאלה הנ תונה לוויכוח היא מה הכי טוב לאדם : טיפוחו כיחיד, או טיפוח זי- קתו לקולקטיב . כך, למשל, במחצית הראשונה של המאה העשרים- דָרַך כוכבן של שתי אידיאולוגיות קולקטיביסטיות : האחת העמי דה בַּמוקד את הזיקה והמחויבות ללאום ( הפאשיזם ) , והשנייה את- הזיקה והמחויבות לבני המעמד החברתי, הפרולטריון ( הקומוניזם ) . כשהתברר ששתי הגישות גם יחד הביאו לעולם את הדיקטטורות הנוראות ביותר שקמו בהיסטוריה האנושית, גרמניה הנאצית מחד גיסא וברית המועצות הקומוניסטית מאידך גיסא, עבר המערב לקיצוניות שנייה : הקולקטיב הוא סכנה ואסון ; רק היחיד וחירו תו באמת חשובים, וגם המסגרות החברתיות והלאומיות נמדדות- באופן בלעדי בתועלתן ליחיד ולחירותו או בפגיעתן בהם . מעתה נקודת המבט היא היחיד עצמו וזכותו לתבוע לעצמו כל דבר שאיננו פוגע בזולתו . המחצית השנייה של המאה העשרים הפכה אפוא לעידן הליברליזם . גבולותיה של חירות אחרי יותר משבעה עשורים של עליונות הליברליזם, כבר ניתן לק בוע שכמו כל ה"איזמים", אף זה החדש, טהור ככל שיהיה בכוונותיו,- מביא איתו גם צרות צרורות . הסיבה פשוטה : כל התמקדות בערך אחד, המבטא צורך אחד בלבד של האדם, גם אם מדובר בצורך חשוב במיוחד, מחמיצה את כל הצרכים האחרים, וממילא יוצרת תחושת מצוקה של עוני ומחסור, ולו במובן הנפשי והרוחני . כך גם הליברליזם, המבטא את תשוקת האדם לחירות, מחמיץ תשוקות וצרכים אחרים שלו : הצורך בהשתייכות לקולקטיב ; הצורך באמו נה בכוח עליון ( לא אצל כל בני האדם הצורך הזה זהה, כמובן, אבל- באנושות בכלל הוא ודאי קיים ) ; שלא לדבר על הצרכים הבסיסיים ביותר של פרנסה ובריאות, שהם כל כך בסיסיים עד שרבים יעדיפו לוותר אפילו על החירות כדי לספק אותם . הליברליזם מואיל בטובו להכיר בקיומם של צרכים אחרים, אבל לרוב הוא מעמיד אותם בפני מבחני הצדקה שאינם נתבעים מערך החירות . מבחינתו, "מצב הטבע" הוא חירות מלאה, ובחירות הזאת מותר לנגוס רק אם צרכים אחרים עומדים ברמת סיכון גבוהה מספיק המצדיקה תחרות באותה חירות . זו משמעותה העמוקה של הנוסחה שמתגלה לא פעם בפסיקות בג"ץ בהתנגשות שבין חירויות הפרט ובין ערכים אחרים . כך למשל, במקרים שבהם עו מדת שאלת הביטחון מול חופש הביטוי, לעתים קרובות יקבעו- שופטי בג"ץ שרק במקרים של "ודאות קרובה" לסכנה ביטחונית "ברורה ומיידית" יש הצדקה לפגיעה בחופש הביטוי . גם אז, כמובן, יש לפגוע בו אך ורק ב"מידתיות", כלומר בזהירות מרבית . כל כך התרגלנו לנוסחה זו, עד שאנחנו מתקשים לזהות את הב עייתיות שלה . כדי להמחיש זאת, אחיל אותה על דוגמה היפותטית- מתחום הקיימוּת . תארו לעצמכם שלכל אחד ואחת מאיתנו היה מותר לזהם את הסביבה עד לרגע שבו תיווצר "ודאות קרובה" לס כנה "ברורה ומיידית" . שתי בעיות קיימות בנוסחה הזאת : ראשית,- ברור שבאופן אישי אף אחד מאיתנו לא מייצר במעשיו הפרטיים ודאות קרובה לסכנה מיידית לאיכות הסביבה . כלומר, אי אפשר לגזור על אף יחיד הגבלת חירות בגלל הסכנה שעלולה להיגרם ממעשי כל היחידים גם יחד . אבל אפילו נניח שהדוקטרינה הליב רלית תאשר פגיעה ביחידים גם בשל הנזק המצטבר שלהם, עדיין- ברור שאם נחכה עד שכל היחידים ייצרו יחד את אותה "סכנה ברו רה ומיידית", כנראה כבר יהיה מאוחר מדי למנוע את אותה סכנה . - הוא הדין גם בסוגיית הביטחון : במקרים רבים הנזק במעשי היחיד רחוק מלייצר את הסכנה הביטחונית הברורה והמיידית, ומעבר לכך, אם נמתין עד שהצטברות מעשי היחידים תייצר את הסכנה האמורה, ייתכן שכבר יהיה מאוחר מדי . הליברליזם, המבטא את תשוקת האדם לחירות, מחמיץ תשוקות וצרכים אחרים שלו : הצורך בהשתייכות לקולקטיב ; הצורך באמונה בכוח עליון ; שלא לדבר על הצרכים הבסיסיים ביותר של פרנסה ובריאות
|
|