|
|
עמוד:40
40 | אופקים בישראל – היא תפיסה שנמנעת מדיכוטומיה ומתשובות חד-מש מעיות . לפיכך, היא לא קלה להגדרה, ולמעשה נראה שנוח יותר- לאפיין אותה על דרך השלילה . כך המסורתי יראה בעצמו אדם מודרני, אך יקפיד על שמירת מצוות מסוימות . המסורתי רואה את עצמו חוליה בשרשרת שבה נמצאים גם הוריו, כאשר מה שמחזיק אותו בשרשרת אינו הביטחון שהם מסרו לו את התיאוריה הנכונה ביותר, אלא נאמנותו לעצם המסירה . מסורתיות, אם כן, היא יחס אקטיבי לחיים, שיש בו ויתור מראש על חומרת הביקורתיות ועל הגדרה עצמית נוקשה . האיכות הזאת של המסו רתי, טוען בוזגלו, מקנה לו מקום של כבוד בציבור הישראלי, ועצם- קיומם של מסורתיים מהווה חוליה מקשרת בין חלקים של העם היהודי, שקשה לחבר ביניהם בלעדיה . דמותו של המסורתי מבטאת ביקורת על חלוקת המרחבים הלי ברלית, משום שהיא אינה מקבלת את ההנחה העומדת בבסיסה,- שלפיה "דת" היא סט פרקטיקות ספציפי שניתן לתחום למרחב מסוים . הקושי להגדיר מהי בעצם מסורת, ובמה באה לידי ביטוי מסורתיות, מבטא בדיוק את העמדה הזאת . לכך מצטרפת הצעתו של המסורתי לוותר על הדיכוטומיה שבין "דתיים" ל"חילוניים" בישראל, ולאמץ עמדה הרואה "ביהודים לגוניהם מי שמהווים עץ, ולקרוא לכל ענפי העץ בנים למסורת היהודית" . החלוקה הזאת, טוען בוזגלו, "אינה חפה מבעיות, אך היא נותנת תמונה טובה יותר מזו העולה מן המונחים 'דתי' ו'חילוני'" . 5 ביקורתו של בוזגלו, כמו זאת של ליבוביץ, מאתגרת את השיח הליברלי, אך לא באה לב טלו או להחליפו . קריאתו של בוזגלו אינה לביטול של הליברלי- זם, אלא היא הצבעה על המקומות שבהם הדיכוטומיה הקשיחה- שלו מפספסת את יכולתם של אזרחים לבטא את אמונתם במרחב ליברלי, ואולי אף מונעת יכולת זאת . אך זאת ביקורת שנשמעת מתוך קבלה של כללי המשחק המודרניים במדינה חילונית שיש בה הפרדה בין מרחבים . במדינה היהודית חלק מן התביעה הליברלית לצמצום ההופעה של הדת אינה נצרכת ואף אינה ראויה, שכן עבור חלקים רחבים מאוד בציבור הישראלי המסורת היהודית היא חלק עיקרי מעולם הערכים שלהם . במובן הזה, הדת לא מאיימת להש תלט על המרחב, היא כבר חלק ממנו . בוזגלו מציע כי הקונצנזוס- הציבורי מצוי בעולמה של המסורת היהודית לא פחות, ולמעשה אף יותר, משהוא נמצא בתרבות הליברלית . הכרה אמיתית בכך אולי הייתה מאפשרת דיאלוג אמיתי בין חלקיה המשוסעים של החברה . דתיוּת במרחב ליברלי במדינת ישראל הנוכחית שני הקולות הללו – של ליבוביץ ושל בוזגלו – מייצגים משהו מחייהם של מאמינים מודרניים . כאזרחית 5 . שם, עמ' 78 - 79 . מאמינה, אני חווה את המרחב סביבי כמודרני, חילוני וליברלי, ואני מודעת היטב לכללי המשחק שבהם הוא מתנהל . זהו לא מצב של "אין ברירה" עבורי, אלא המצב ה"רגיל", ובמובנים מסוימים אף המצב הרצוי . אך המשמעות היא שכמאמינה, עליי לשלם מחיר מסוים בכניסתי אל המרחב הציבורי . בהתהלכי במרחב, אני ארגיש שערכים מסוימים ויקרים לי זוכים להסכמה רחבה, אבל אחרים – נתפסים כיוצאי דופן ומדגישים את הדתיות שלי כאחרת וכיוצאת דופן . צריכה של תרבות ותקשורת מלוּוה דרך קבע בתחושה של זרות, שלא נובעת מנחיתות מספרית אלא מתרבות ליברלית שלטת, הדואגת להזכיר לי שאני אורחת, לנצח זרה בעולם הליברלי, לכל היותר נסבלת . על ראש הדתייה בוער כיסוי הראש . אף שהמרחב הציבורי מבטא היבטים רבים שאיתם אני מזדהה כיהודייה וכישראלית, היבטים אחרים שלו זרים לי, ואף מתנגשים במדינה היהודית חלק מן התביעה הליברלית לצמצום ההופעה של הדת אינה נצרכת ואף אינה ראויה, שכן עבור חלקים רחבים מאוד בציבור הישראלי המסורת היהודית היא חלק עיקרי מעולם הערכים שלהם . במובן הזה, הדת לא מאיימת להשתלט על המרחב, היא כבר חלק ממנו
|
|