|
|
עמוד:94
94 | אופקים הפלסטיני כותב עברית, ומנגד עמוס עוז ובתו פניה עוז-זלצברגר שכתבו ספר באנגלית על יהודים ומילים . בתוך נזילות זו, שהיא תוצר של ביטחון עצמי של התרבות, אפשר להודות כי הישרדותה של העברית ושגשוגה קשורים בעבותות גם בתרבויות ובשפות אחרות . למעשה, מורכבות זו איננה חידוש של ימינו . הישרדותה של העברית קשורה גם במסורת עתיקה של כתי בה בעברית בכל מיני הקשרים תרבותיים . הרמב"ם, למשל, כתב- את "משנה תורה" בעברית במצרים אף שחי בערבית, וגם ביאליק כתב את רוב שירתו העברית מחוץ לאֶרץ האבות והשתתק דווקא כשבא אליה . יוצרים אלה, כיהודים בכל הדורות, חשו בנוח בשפות רבות, וקיומם התרבותי, שזכה כאן לתיוג "גלותי", מזכיר למעשה עולם גלובלי . צריך להודות שזרימה זו של העברית ודובריה אל מרחבים אח רים ואל שפות נוספות חיונית מאוד לגיבושה של תרבות ישרא- לית . בדיעבד, רבים מאיתנו יתקשו להחליט אם התרגום של דוס- טויבסקי לעברית על ידי ברנר חשוב יותר מכתביו של ברנר עצמו . - אם כן, הספרות העברית לא שוכנת בדד בין חומות הלאום והלשון הלאומית, ואף אינה מתקיימת בגבולות הארץ בלבד . אין משמ עות הדברים שאין לישראל מקום מרכזי ומכריע בתרבות העברית- – העברית היא הרי לב לבם של החיים בארץ – אלא שגבולות התרבות נעשו נזילים יותר משהיו, דווקא משום שיש לנו ביטחון בקיומה . לאור זאת, כיום אפשר לדמיין שישראל תהפוך למרכז רוחני של עולם גלובלי, במקום נטייתה בעבר להסתגרות ולביצור מקלט שיהודים מפוחדים מסתופפים בו בלית ברירה . מגבולות למעגלים אנחנו זקוקים לגבולות מדיניים מוסכמים ומוגנים . בהיעדרם, נידונֵּו לעיסוק בלתי פוסק בסכסוך בינינו ובין שכנינו . ואולם, בתוכנו פני מה, כפי שראינו, גבולות חד-משמעיים, המסומנים בחומה ובגדר,- אינם חופפים את המפה המנטלית של הארץ, הטבועה בזיכרונו של העם, וטוב שכך . למרות הנטייה לבחון את עצמנו במונחים של גבולות המגדירים מי בפנים ומי בחוץ, מתברר שתמונת הגבול הח תום של העם והתרבות אינה מתארת את המציאות, ואולי גם אינה- רלוונטית עוד ביחס אליה . למעשה, ייתכן שמטפורת הגבול אינה מדויקת ואינה הולמת לחלוטין את צרכינו, ועלינו לאתר מטפורה אחרת כדי לחשוב באמצעותה על עצמנו ועל יחסינו עם "אחרים" . במקום מושג הגבול, אני מבקשת אפוא להציע את מטפורת הליבה ; מרכז יציב אשר סביבו מעגלים הולכים ומתרחבים של שייכות במ נעד רחב, ובקצותיו שוליים רכים המשקפים בחירות מגוונות ומא- פשרים מעבר רך ממקום למקום . בניגוד לגבול, החוויות המאיימות- של הסגה או של פריצה מן החוץ פנימה אינן רלוונטיות למבנה זה ואינן מסכנות את עצם קיומו . אם מטפורת הגבול מסמנת יחס חד ודיכוטומי בין מה שבפנים למה שבחוץ, מטפורת הליבה מסמנת יחס רך הרבה יותר ומורכב . כך, למשל, בתמונת הליבה והמעג לים – שינויי גוון ומעברים אינם מסמנים כישלון . מטפורת הלי- בה גם משקפת בצורה טובה יותר את המציאות שבתוכה אנחנו- חיים כיום, משום שאנחנו עשויים ממעגלים הולכים ומתרחבים של נשים ואנשים בעלי זיקות עשירות וסבוכות, ולעתים רופפות יותר, אל הליבה . אכן, זוהי מטפורה חמקמקה, הן משום שהישראליות מאופיינת בליבות רבות ומגוונות, הן משום שלעתים השוליים הופכים מרכז ולהפך, מצב הליבה אינו סטטי, ועל פני רצפים של זמן רבים מאיתנו נעים פנימה והחוצה מן הליבה, כלומר מן הקהילה והזהות הראשוניות שלנו . אף על פי כן, חמקמקות זו משקפת עניין חיוני . בכל הנוגע ללאום, ובוודאי לתרבות, משמעות הגבולות נעשתה כיום קלושה . אם נפנים כי הגבולות התגמשו והם עתה שוליים רכים, נדע כי כדי להבטיח בעת הזאת את קיומם של לאום ותרבות – כל תרבות, ובכללה תרבות יהודית – דרושות לנו יותר מכול תחושות שייכות ובעלות . אנחנו זקוקים לאמון בלוז זהותנו ובליבת התרבות שלנו על גוניהם השונים . דרוש לנו ביטחון עצמי שיאפשר התמודדות עם כדי לחזק את הממלכתיות הישראלית ואת זהותנו כישראלים, עלינו לאמץ את מטפורת הליבה ולהבטיח את שתי התנועות הגלומות בה : מצד אחד ריבוי הקהילות וחיזוק הליבה של כל קהילה, ומצד שני הרחבת השוליים וריכוך הגבולות בין הקהילות
|
|