|
|
עמוד:92
92 | אופקים או פריפריה מעוטת חשיבות וטעונת טיפוח ? 2 עצם הדיון בגבול והרפלקטיביות כלפיו חושפת את קרביו, את חולשותיו ואת המ נגנונים שלו . מודעות זו טומנת בחובה גם את החופש להגדיר את- הגבול שוב ושוב . מתוך ההקשר הרחב הזה אני מבקשת להתמקד בגבולות מצומצמים יותר, אלה הקשורים להווייתנו כאזרחים של מדינה, כזו האמורה להכיל עַם מסוים, בטריטוריה מסוימת, עם תרבות מסוימת . אראה איך בכל אחד מהתחומים הללו הגבולות למעשה נזילים יותר משנדמה, ואיך מגבולות אלה אפשר להסיק גם על גבולות אחרים שיש המבקשים לשים בינינו . טריטוריה : בין בעלות לריבונות ליהודים יש אמנם היסטוריה ארוכה בארץ הזאת, שהובטחה לא בותינו בתנ"ך, אלא שרוב ההיסטוריה היהודית התרחשה בגלות . - לזיהוי של היהודי עם קוסמופוליטיות, כמו בדימוי האנטישמי של היהודי כזר וכבן בלי בית, יש על מה לסמוך . העם היהודי טיפח מצדו את דימויו העצמי כמצטיין, מתוחכם ומקורי דווקא בשל היותו מיעוט . דבקותו של "עם הספר" בארון הספרים החליפה את הצורך בעיגון אל הקרקע . נכון, הציונות עשתה מאמץ ניכר לגאול את היהודים מן הרתיעה מעבודת האדמה ולקשור אותם לארץ במובן המקורי של המילה . אולם דווקא מאמץ זה מדגיש את הפע רים בין הנרטיב הציוני ובין הסיפור היהודי היסודי : האומנם "בארץ- ישראל קם העם היהודי", כפי שמצהירה מגילת העצמאות ? והלא אברהם אבינו גילה את המונותאיזם בעיראק של היום, לעם הפכנו במצרים, וגם התורה – שנושאת את ההבטחה "אֶת כִָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶָּה רֹאֶה לְךָאֶתְֶּנֶנֵָּה" ( בראשית יג, טו ) – מסתיימת רגע לפני הכניסה לארץ המובטחת, והיא נחתמת בדברי משה, המנבאים את הגלות מאותה ארץ . בעידן שבו נולדים ילדים שהם דור שלישי ורביעי לישראליות, דומה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיזכר ביחס המורכב שלנו, היהודים, אל הטריטוריה, מבלי שהדבר יאיים על השתייכותנו לכאן . עם ישראל, ממשיכה ומספרת מגילת העצמאות, "שמר לה [ לארץ ] אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לא רצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית" . במסורת היהודית יש- לכיסופים אלה ביטויים ממשיים מאוד : בכל חתונה נשברת כוס לזכר חורבן ירושלים, ולאורך מאות דורות לאחר כל ארוחה שס עדו יהודים, הם ביקשו, "ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימי- נו" . מסורות אלה ורבות אחרות כמותן אפשרו את השיבה לארץ- במאה השנים האחרונות . אלא שבאופן פרדוקסלי, דווקא היכולת היהודית לדובב את התקווה לשיבה, יכולת שהתגבשה במשך אלפי 2 . ראו : אניטה שפירא, "גבול כמטפורה בתרבות ישראלית", בתוך : הני זובידה ורענן ליפשיץ ( עורכים ) , עצור, אין גבול ! על גבולות והיעדרם ; ישראל 2017 , ידיעות אחרונות, ,2017 עמ' 62 . שנים, היא שהופכת את הזיקה שלנו לקרקע ששבנו אליה למור כבת . שהרי הזיכרון ההיסטורי שלנו מלמד אותנו שאיננו צריכים- להיות כאן בגופנו כדי לחוש שייכות ובעלות . במילים אחרות, התרבות היהודית מציעה שגבולות הבעלות והשייכות בתודעה יכולים להיות רחבים הרבה יותר מן הגבול הפיזי . יהודה ושומרון הם אכן "הסיפור של כל יהודי", כפי שהכ ריז פרסום מוכר של מועצת יש"ע : בבית-אל נגלה אלוהים ליעקב- בחלום, במערת המכפלה קבורים יצחק ורבקה, וב"דרך האבות" שבגוש עציון צעדו אברהם ויצחק יחדיו אל העקדה . אולם אנחנו יודעים להכיל זיקה עמוקה לערש קיומנו גם ללא בעלות משפטית עליו האפשרות הזאת פותחת פער מעורר ופורה בין גבול פיזי ובין מפה מנטלית-לאומית, פער שעשוי להעשיר את ארגז הכלים המ חשבתי שלנו . ייתכן כי בהקשר של הדיון הפוליטי, האתגר שניצב- בפנינו אינו כרוך בביטול חשיבותם וערכם התרבותי, ההיסטורי והדתי של אתרים אלה עבורנו, אלא דווקא בהפעלת שריר יהודי עתיק, שלהרף עין היסטורי נדמה שאיבדנו את האמון בו ; להעמיק הגבולות, שפעם עזרו לנו לשרטט את מפת הערכים ואת תמונת העולם, נקשרים עתה למאבק על כוח . ונדמה כי דווקא בתוך עולם של גבולות מטושטשים, מתגלה רצון עז יותר והחלטי יותר לחלק ל"אנחנו" ו"הם", ל"כאן" ו"שם"
|
|