|
|
עמוד:30
30 | אופקים עוד מתעכבת בצד השני . בדיעבד, ברור שעד לנקודה הזאת היא לא מבינה שהילה היא בת הזוג שלי . ברור, כי ברגע שהיא מבינה – היא עוזבת את החדר ומשאירה אותי שם על הכיסא, עירומה ברגליים פשָׂוקות . כן, ככה, בלי לומר מילה . בלי לשמור על כבודי המינימלי ולומר לי לפחות להתלבש . היא רק שואלת אותי מבעד למחיצה מי הרופא המטפל שלי . אני עונה לה, והיא עוזבת . הולכת . בתמימותי, בטיפשותי, אני ממשיכה לשכב עירומה ומפושקת על הכיסא, ממתינה לה . אני בטוחה שהיא שכחה משהו שנדרש להז רעה, איזה מכשיר, כפפות, תפילה מיוחדת להצלחה, ובעוד שנייה- היא תחזור . הרי היא חלק מצוות רפואי המביא חיים . היש תפקיד נאצל מזה ? בטח פשוט שכחה להביא משהו . ברור שהיא תחזור . אך הדקות נוקפות, והיא לא חוזרת . הילה ואני מנסות לשמור על רוח טובה ולבדר זו את זו, אך כשאנחנו מתחילות לשמוע מהמס דרון בחוץ חילופי דברים כועסים של האחות הראשית, של ראש- המחלקה, הילה אומרת את המילים המפורשות שלא רצינו לח שוב, שלא רצינו לדעת – - "היא לא רוצה לטפל בנו, תתלבשי, אני יוצאת לבדוק מה קורה" . אני מתלבשת ומתחילה לכעוס . הילה יוצאת ומתחילה לבכות . - - - כמה דקות אחר כך נכנסת לחדר האחות הראשית, כדי לומר לנו שעוד מעט יבוא ראש המחלקה לטפל בנו . בניסיון להרגיע את הכעס שלי, את הבכי של הילה, היא אומרת משפט ששמונה שנים ושני ילדים מאז עדיין חקוק לי בראש, ועדיין מצמית אותי : "יש כאן כל מיני רופאים, עם כיפות ובלי כיפות, עם כיסויי ראש ובלי, ואנחנו משתדלות לזכור מה הם כן ולא עושים . משום-מה היה נדמה לי שהיא כן מסכימה לעשות את זה . לא קרה כלום, תכף יבוא רופא וידאג לכן" . אני רוצה להתעכב על המשפט הזה שהיא אמרה בתום לב, לטו בתנו, בניסיון לנחם אותנו שאנחנו לא היחידות . מה שהיא בעצם- אמרה היה : "זה קורה כל הזמן" . וזה בדיוק מה שמצמית . זה, והעו בדה שהעילה לכך היא הכיפות וכיסויי הראש . עובדת היות הרו- פאים "דתיים" ( דתיים לדידם, שכן בעיניי הם מחללי שם שמים ) - היא-היא הגורמת להם שלא לטפל בבנות אדם . ובמקרה שלנו, גם להשפיל אותנו עד עפר . חשוב לדבר על השפלה ועל תוצאותיה ארוכות הטווח . מה שקורה אחרי השפלה זה שהיא כאילו נגמרת, אבל נשארת . כי מאז בכל פעם שנכנסנו למרפאה, וגם למרפאות אחרות למען האמת, מה שאחז בנו, מה שאוחז בנו עד היום, זה הפחד . האם נפגוש באפליה אחרת ? ( התשובה : כן ) , האם נושפל שנית, האם באותו אופן או באופן אחר ? הפחד הזה מכווץ את הגוף ואת הלב ומרחף תמידית כאיום : יש סיכוי ששוב לא ינהגו בך כאדם . ששוב יתעלמו ממך . יבזו אותך . ישאירו אותך נטולת הגנות . וכשזה חוזר, בשלב מסוים עלול להגיע גם הספק : אולי באמת את לא לגמרי אדם ? אולי באמת לא מגיע לך מה שלאחרים הוא המובן מאליו ? אולי באמת נטייתך המינית, או כל חריגות אחרת שלך, מצדיקות את זה, ואת נחותה ? כך עושים דה לגיטימציה לבני אדם . דה לגיטימציה שעלו לה לא להיעצר בהשפלה . - חלק שני : התכתבות חודשיים לאחר מכן, ערב הימים הנוראים . הילה בת זוגי מסתובבת בבית ואומרת : "היא חייבת לבקש מאיתנו סליחה" . שהרי “עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר ; שבינו לבין חברו – אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו" ( משנה יומא, ח ז ) . "בשביל האמונה שלה", חוזרת הילה ואומרת, "היא חייבת" . אנחנו משי גות את מספר הטלפון שלה – כי נו, ישראל – והילה כותבת לה- הודעת ווטסאפ, שבה היא מסבירה לה את עומק הפגיעה ומסיימת אותה כך : מעמדך כרופאה, ודאי במרפאת פוריות, מעניק לך עמדת כוח שעלייך לנהוג בה ברגישות, בזהירות, בי ראה ובכבוד האדם המרבי, ובפעם שבה נתקלנו בך- – לא נהגת בנו כך . כשאנחנו מתחילות לשמוע מהמסדרון בחוץ חילופי דברים כועסים, של האחות הראשית, של ראש המחלקה, הילה אומרת את המילים המפורשות שלא רצינו לחשוב, שלא רצינו לדעת : "היא לא רוצה לטפל בנו, תתלבשי, אני יוצאת לבדוק מה קורה"
|
|