|
|
עמוד:88
88 | אופקים מעבודה למשך יום בשבוע, למעט בזמן דרשת יום השישי . שבתון ביום ראשון יהיה מרחב חברתי ניטרלי, המתאים לדרישות המשק הקפיטליסטי-תעשייתי ולתרבות הפנאי שלו . ככזה הוא עשוי לה גביר את האינטגרציה החברתית והתרבותית בין יהודים לערבים- בישראל . האתגר אינו צריך לרבוץ בהכרח לפתחה של המדינה, כי אם לפ תחם של יזמי התרבות בישראל – היהודים והערבים . בתחום הזה- ייתכן שיהיה תפקיד משמעותי למנגנון המוניציפלי, הנושא בעיקר הנטל של היזמות התרבותית . בחיפה, למשל, נעשה ניסיון מעניין לחוג את "החג של החגים" ולהציגו כחג משותף לשלוש הדתות . החג נחגג בחורף, סביב חנוכה וחג המולד . עם זאת, אין בו נוכחות של ממש לסמלים ערביים ומוסלמיים, ומעבר לזה – הוא נחגג רק בימי חופשת בית הספר בחנוכה . למעשה, נראה שמארגניו ביק שו למשוך את תיירי הפנים מהמגזר היהודי, ואילו המוסלמים לא- ממש משתתפים בו כתיירים וכחוגגים, אלא לכל היותר כסוחרים . 5 יוזמות מעין אלו, במיוחד בערים שבהן חיות קהילות יהודיות וער ביות משמעותיות, עשויות לקדם מרחב אזרחי משותף, אף שניסיון- זה לא הצליח במיוחד עד כה . במאמר מוסגר אזכיר שיש חג יהודי אחד חשוב בתרבות הציבורית הישראלית שמקורו ערבי-פלסטיני, הלוא הוא ל"ג בעומר, ובפרט מנהג ה"חלאקה" – גזיזת השיער של בנים בני שלוש . כפי שהראה ההיסטוריון אלחנן ריינר, האתר המוכר כיום כקבר רשב"י במירון היה אתר עלייה לרגל כבר בשלהי ימי הביניים – ליהודים ולערבים כאחד – וצמח מתוך מסורות גליליות מקומיות . הוא "יוהד" רק בעת החדשה, ובעשורים האחרונים פשטה ה"חלאקה" למגזרים מתרחבים בחברה היהודית בישראל, לא רק בל"ג בעומר . 6 מרחב אזרחי פולקלורי משותף יוכל להכיר בפומבי בעובדה היסטורית זו ולתת לה ביטוי סמלי וטקסי . באופן כללי יותר, ומעבר לדוגמה של ל"ג בעומר, מרחב אזרחי משותף יוכל להשתמש במגוון העצום של מסורות טקסיות, אתרים מקודשים, סיפורים עממיים ואביזרי תרבות חומרית – מאכלים, צורות מגורים וכדומה – המאפיינים את ארץ ישראל-פלסטין ומשותפים לכלל תושביה . ובכיוון מחשבה נוסף : האם התרבות היהודית הישראלית יכולה להיפתח לחדירה של סמלים ערביים ופלסטיניים למערכת הס מלים הרשמית של המדינה ולדת האזרחית שלה ? סמל שיכול- לשמש מוקד הזדהות רב-עוצמה ליהודים ולערבים גם יחד הוא עץ הזית, שהוא מין צומח אנדמי לארץ, המזוהה איתה, ואף ממלא תפקיד מרכזי במיתולוגיות שלה – הן יהודיות וישראליות הן 5 . רחל שרעבי, "מחג החנוכה ועד פסטיבל 'החג של החגים' : זהות קולקטיבית משתנה", מועד יז ( 2007 ) , עמ' 137 - 164 . 6 . יורם בילו, "ממילה למלה : ניתוח פסיכו-תרבותי של הבניית זהות גברית בטקסי ילדות בחברה החרדית", אלפיים 19 ( תש"ס ) , עמ' 16 - 46 ; אלחנן ריינר, "יהושע הוא רשב"י, חצור היא מירון : לטיפולוגיה של סיפור ייסוד גלילי ( עוד פרק בעולמו הדתי של היהודי הגלילי ) ", תרביץ פ, ב ( תשע"ב ) , עמ' 179 – 218 . ערביות ופלסטיניות . לעץ הזית יש משמעות מרכזית והיסטוריה ותיקה בתרבויות יהודיות למן תקופת המקרא ועד לימינו – ותיקה בהרבה מזו של המגן דוד, למשל, שלא היה מוכר כלל באיקונוגרפיה היהודית עד לפני כמה מאות שנים, ואין לו כל קשר לארץ ישראל ( ולמעשה היה לו הקשר מוסלמי ) . עבור הפלסטינים הפך הזית זה מכבר לסמל נופי של העקשנות וההתנגדות הפלסטיניות . הזית כבר נמצא ממילא בסמל הרשמי של המדינה היהודית, ויכול לסמל את האחיזה היהודית והערבית בקרקע ובו-בזמן את השלום . ככזה הוא יסמל את ההכרה ההדדית של היהודים והערבים בילידיוּת ובק שר המיוחד שיש לכל אחד משני העמים האלו לאדמה הזאת, כל- אחד בנפרד, ואולי יום אחד שניהם יחד . והרי לשני העמים אין ארץ אחרת . בהמשך להצעה זו, עולם הצרכנות והפנאי יכול להפוך את מסיק הזיתים לאטרקציה תיירותית לאומית . סיום עונת המסיק חל בסביבות חג חנוכה, ואפשר יהיה לקיים אירועי מסיק תיירותיים מרחב אזרחי משותף יוכל להשתמש במגוון העצום של מסורות טקסיות, אתרים מקודשים, סיפורים עממיים ואביזרי תרבות חומרית - מאכלים, צורות מגורים וכדומה- המאפיינים את ארץ ישראל-פלסטין ומשותפים לכלל תושביה
|
|