|
|
עמוד:11
יסתבר כעכשווי ומהותי במיוחד בהקשר הישראלי . בדיון בתופעת העיבוד הדרמתי בתיאטרון הישראלי, שיתפוס מקום מרכזי בספר, נשוב אפוא לכמה ממושגי התיאוריה של האטצ'ון . הבחנותיה החדות ישובו ויעלו כאן גם כשגבולות הגזרה יורחבו לעיתים לדוגמאות מתחומי האופרה והקולנוע, וכן, ובמיוחד, לסוגיות של תרגום, וכאן גם נסתייע בכמה מאותם הוגים פורצי דרך שהאטצ'ון מסתמכת עליהם . אך מבחינה כללית ועקרונית, הגישה למושג העיבוד בספר זה, ומכאן להגדרה תיאורטית שלו, היא שמרנית או "מסורתית" ביחס 3 המיקוד כאן הוא ז'אנרי ומדיאלי, ועל פי להשגותיה של האטצ'ון . רוב הדגש או הסדר בדיון הוא אכן אנכי, כלומר היסטורי, ולעיתים אף איכותי . במובן זה, ברור שמחבר ספר זה מבקש לפרושׁ מראש מאותה "ריצת אמוק" . הדיון הביקורתי והתיאורטי בדרמה ובתיאטרון נדרש לעיתים מזומנות לעיבוד הדרמתי, גם אם לא תמיד ישירות . כמו לדרמה ולתיאטרון עצמם, ההתייחסות לעיבוד הדרמתי לסוגיו ולתקופותיו ניזונה מנקודות מוצא הגותיות וביקורתיות שונות, ומעלה קשת של גישות למעשה העיבוד ולהשלכותיו . כדי לתחום ולהבהיר את זירת ההתמודדות שלפנינו, אביא לדוגמה קטע דרמתי משל שייקספיר . שייקספיר כמעבד דרמתי יתפוס מקום מרכזי בפרק הראשון - שיציג את הנחות היסוד לדיון כולו - וכך ישוב ויוזכר בפרקי הספר המרכזיים, שיעסקו בעיבודים דרמתיים בתיאטרון הישראלי . 3 . אך אף שהדיון כאן יידרש להיבטים של ניסוח ושל לשון, המיקוד כאן אינו ב"עיבוד הלשוני" והספרותי ובקורפוס המחקרי הלינגוויסטי הקשור בו, כבספרה של גליה שנברג, העיבוד הספרותי מהו ? , תל אביב : רסלינג, ,2016 עמ' 7 ‑ 9 ; הדיון כאן יעסוק בעיקרו בלשון כדיבור בימתי, המאפיין את הדמויות ואת המניע ומפענח את הפעולה הדרמתית . להפנות את הראש ולראות 11
|
|