הבריחה - מאורע היסטורי

עמוד:4

טבנקין לא נהג להתערב בעניני המשפחה, אך בענין זה הציג בפנינו את השאלה : מי יטפל בהם ? והיתה בזה משום כוונה ברירה שברכה תטפל בהם­ כשהוא יצא אמרה לי ברכה : אלך להציע את עצמי . היא השקיעה עבודה יחד עם החברות המדריכות שבאו איתם . שבוע אחרי זה ~ בא טבנקין וישב עם הילדים הללו בצריף שלהם . הילדים היו סגורים, חשדניים מאוד, מודאגים מאוד . בשום דבר לא האמינו . הוא ישב איתם . ניסה לדובב אותם, תחילה זה לא הלך . לא הצלחנו לשמוע מהם פרטים כלשהם, אך לאחר ישיבה ממושכת, עד שעה מאוחרת בלילה, הצליח . . . והם התחילו לדבר . כל אחד סיפר על הנה יושב אדם מבוגר שמנסה לדובב ילדים חייו הפרטיים . התמונה הזאת . . . קטנים . . . בישיבתו ובשאלותיו דומה היה כאילו הוא יושב בפני חבורת קדושים . הם הרגישו, נפתחו, ודיברו . מה שלא הצלחנו להוציא מהם בצורה פדאגוגית הצליח הוא . ועוד נקודה שגם יהודה בספרו מציין אותה : הרגשת האשמה . אני זוכר את השיחות עם טבנקין בנושא . םבנקין חיכה ­ לצביה, לאנטק, אני מחכה להם, בלילות, בחלומות, לחברים שיגיעו . הוא היה אומר לי : משה > אבל אני מפחד מהפגישה איתם . אני יודע מה הם יכולים להגיד לנו . בכל מה שיגידו ­ הם יהיו הצודקים . ומשהו מהרגשת אשם זו ישנה גם בספר "הבריחה" שעליו אנו דנים כעת . # * *

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא