|
|
עמוד:13
11 בפעם הבאה – שריפה של אביך, שכן מאחורי הפנים שלו כפי שהן כיום, חבויות כל אותן פנים אחרות שהיו לו . כשהוא צוחק אני רואה מרתף שהוא אינו זוכר, בית שהוא שכח, ובצחוקו מהיום אני שומע את צחוקו מילדות . כשהוא מקלל אני נזכר איך ייבב כשנפל במדרגות היורדות למרתף, ודמעותיו עולות בזיכרוני בכאב – דמעות שידי או ידה של סבתך מחו אז בלי כל מאמץ . אלא שאין יד שיכולה למחות את הדמעות הבלתי נראות שהוא מזיל כיום ; אלו שנשמעות מבעד לצחוקו, בחיתוך דיבורו, בשירים שלו . אני יודע מה עולל העולם לאחי, ואיך הוא אך בקושי שרד . גרוע מכך, אני יודע – וזהו הפשע שאני מאשים בו את ארצי ואת בני ארצי, ועליו לא תימצא להם מחילה לעולם ; לא בליבי, ולא בראי הזמן או ההיסטוריה – שהם הרסו ועודם הורסים מאות אלפי חיים, והם אינם מודעים לזה ואינם רוצים לדעת . אפשר להיות – ולמעשה יש לשאוף להיעשות – קשוח וסטוֹאי בנוגע להרס ולמוות, שהרי באלה מצטיין רוב המין האנושי מיום שהתוודענו לאדם ( אך זכור : רוב המין האנושי איננו כל המין האנושי ) . אבל לא יעלה על הדעת שמהנדסי החורבן יהיו גם חפים מפשע . ניקיון הכפיים הוא שמוליד את העוול . תבין, יקירי הנושא את שמי, האנשים התמימים, שוחרי הטוב הללו, בני ארצך, גרמו לך להיוולד בתנאים שאינם שונים מאוד מאלה ששררו בלונדון לפני יותר ממאה שנים, כפי שתיאר אותם צ'ארלס דיקנס ( אני שומע את מקהלת החפים מפשע
|
|