|
|
עמוד:12
5 במחקריו, מאורע - תרחיש שקורה במקום ובזמן המוגדרים היטב . העריך איינשטיין פשטות, היגיון, אינטואיציה פיזיקלית ואת הניסוי המחשבתי, ועל אלו התבסס . כך גם פיתח את תורתו, מתוך טענה פשוטה ובסיסית שקרא לה ״עיקרון היחסות״ - מערכת ייחוס שמתייחסת לאובייקט במנוחה או במהירות קבועה . רציתי לבחון את ענפי התיאוריה הזו, על תבחיני המקום והזמן בסרטים, משום שאלו הזירות שבהן אנו חיים, בהן מצטלמים הסרטים ומתקיים המדע . רציתי להצליב בין הזירות הללו ולראות כיצד תיאוריות נוקשות מקבלות הרחבה ולמעשה מסייעות למחשבה על אמנות להתפתח . תורת היחסות הפרטית והכללית הן תיאוריות קלאסיות המתארות את התנהגות הקרינה והחומר כאשר הם נעים במהירות האור או במהירות הקרובה לה . תיאוריות אלו - לצד היבטים שונים מתורת הקוואנטים, שעניינה רמות אטומיות ומולקולריות - פותחות פוטנציאל לדיון פילוסופי מעמיק על אמנות קולנוע . ועם זאת, ואולי קצת חבל שכך, לתורת היחסות הפרטית ישנה תדמית קשה ומסובכת . היא נראית ונחשבת כזו מפני שאין לנו ניסיון עם עצמים הנעים במהירות המתקרבת אפילו במידה כלשהי 6 לכן תפיסת המרחב והזמן שלנו, כמו גם הניסיון למהירות האור . 7 היומיומי, מוגבלים . באופן דומה, הרגשות והמחשבות שלנו נעים במהירות ( באופן שפיט אגב, כפי שנראה במסה החמישית ) , לכיוון אור המסך הקולנועי . הרעיון של פירוק ההתרחשות באופן מדיד ועקבי נשמע מסובך, כי קולנוע נחשב כאמנות ולא כמדע, כך שלכתחילה, כיוצרים וכצופים, רובנו נימנע מהאתגר הפונקציונלי הזה . תורת היחסות של איינשטיין היא מוקד מרכזי בפיזיקה, שהוליך אותנו לעולם שהוא מעבר להתנסות היומיומית - עולם של עצמים הנעים במהירויות ( מדידות ) הקרובות למהירות האור . איינשטיין חזה שקצב השעון יהיה תלוי במהירות שבה הוא נע ביחס לצופה, כך שככל שתנועתו תהיה מהירה יותר, הקצב שלו יהיה איטי מרלין וניג 12
|
|