|
|
עמוד:14
14 רות גולן שנתיים קודם, בגיל ,16 נעמדתי בצומת רחוב פרישמן וריינס בתל אביב ולפתע הגיעה אליי ידיעה מוחלטת ; תובנה או תגלית שהגיעה מהחוץ או מהפנים : "את המחשבות העוברות בראשי איש מלבדי לא יכול לדעת" . כלומר, יחידאיות רדיקלית . נפש, רוח ונשמה שהן שלי בלבד, או אני שלהן . יודעת על קיומן אבל לא מי ומה הן . צריכה לחקור, לשאול, להכיר, להשוות . היכן הן ממוקמות ; בפנים, בחוץ, במפגש בין פנים וחוץ, על הסף, על שרשרת תודעה יקומית ? באותם רגעים חשתי התעלות ושמחה פראית, וגם בדידות . לעולם לא אוכל לשתף את הנימים הדקים של חוויותיי, האחרים תמיד יכירו בי חלקים שונים ללא שלמות, אולי עד שאתפורר לחלקיקים ואשוב לים, לאדמה ולשמיים, אשוב להיות חלק מהרשת המשותפת לכל יצור בקוסמוס . זו ראשיתה של דרך ואלה חלק מנקודות הציון : שנת ה- 16 שלי, שנת ה- ,18 ההתעוררות הטראומטית במלחמת יום הכיפורים, תחילת לימודי הפסיכולוגיה באוניברסיטה, גילוי לאקאן, הקבוצה הפרוידיאנית ביפו, התנועה הלאקאניאנית, הסקרנות, התצפיות הקליניות, קבוצות הקריאה, המטפלים, האנליטיקאים, המדריכים, האנליזה העצמית, כל המטופלים והמודרכים שאיתם חקרתי אותם ואותי . תובנות דרך קריאה, כתיבה, הרצאות, הדרכות . מתי התחיל המסע הפסיכואנליטי ואיך נמשך ואיך יסתיים עבורי ? ועדיין, אחרי למעלה מארבעים שנה, הוא מתחיל בכל פעם מחדש . זהו ספר התיאוריה השמיני שלי, אך גם הראשון . כמו פרויד, גם אני לא פגשתי את הפסיכואנליזה באוניברסיטה, אלא בהתמחות, בעזרת חברים לדרך, בתצפיות קליניות, בהדרכה על תפקידיי, טעויותיי והשפעתי . בהסקת מסקנות מקריאה הולכת ומשתכללת בנפשו של אדם אחר או בנפשי שלי, באנליזה שלי . מאז ועד היום הנהר הזה זורם ומסלולו לעולם אינו אחיד וקבוע . הוא מתפתל ומתפצל ומתחבר ולעולם אינו חוזר על עצמו, למרות שאפשר לדוג מתוכו תיאוריות דומות, לבנות ולפרק ללא הרף,
|
|