|
|
עמוד:11
11 פרק עלום בתולדות יהודי מרוקו במאה העשרים עצמם, הודיעו לנו על עזיבתם הקרובה . "נישאר אתכם בקשר ונשוב להיפגש אחרי המלחמה", אמרו לנו . הם השאירו את כתובתם לאחת החברות, שמונתה אחראית על ריכוז התכתובת איתם : "קיבוץ בית - אורן, חיפה, פלסטינה" . חלפו חודשים, בלי חדשות . חשבנו ששכחו אותנו . ואז לבסוף, התחילו המכתבים להגיע . שני החברים שלנו חזרו לקיבוץ שלהם, אחרי שסיימו את משימתם . האחד שב אל הרפת שלו ואל הפרות והאחר אל שדותיו . מכתביהם הנלהבים והמלהיבים תיארו את המאבק היום - יומי של היישוב בפלסטינה על קיומו, וכל אחד מהם הלהיט את רוחנו הצעירה וקירב אותנו בכל פעם מעט יותר אל הארץ הרחוקה והלא נודעת ההיא, שכבר היתה למרות כל זאת כה קרובה ללבנו : "אין לנו דבר יותר יקר בחיינו", כתב אמיל, "מאשר העלאת יהודים לארץ ישראל . בכל האמצעים . אנחנו ננחית בלי הרף ספינות מהגרים על חופינו, למרות הצי האנגלי ולמרות כל המכשולים . ולא נדע מנוח עד שהיהודים המבקשים לבוא לארצם יוכלו לעשות זאת באופן חופשי" . ובמכתב אחר הוא סיפר על הגעתם לארץ של צביה ואנטק, מנהיגי המאבק בגטו וארשה . חמשת אלפים איש נאספו באחד מגדולי הקיבוצים שבארץ כדי לשמוע אותם : “הם דיברו במשך יום תמים", כתב אמיל "ואנחנו, השליחים לארצות הרחוקות, וכל אלה שמילאו משימות מסוכנות ביותר, הרגשנו שלא עשינו דבר וחצי דבר בהשוואה אליהם" . אחרי הגעת האמריקאים חשו יהודי מרוקו בטוחים יותר . הם חמקו
|
|