|
|
עמוד:10
10 אלי אוחיון שני הסגנים שלנו לא נראו כלל כמי שהתייחסו אל הנזיפות הללו ברצינות, וברגע שהקצין "הנזפן" הפנה אליהם את גבו הם התפקעו מצחוק והחלו לדבר ביניהם בשפה מוזרה שדמתה, כן, בחיי . . . לעברית . זמן קצר לאחר מכן היה אפשר לראות את שני האנשים ההם עצמם באחת הכיתות של מוסד חינוך יהודי בעיר, בשעות שבהן אנשים תמימים וישרי דרך נמים את שנתם, משוחחים עם קבוצה קטנה של בחורים צעירים, שגיל רובם הגיע בדוחק לעשרים שנה, על נושאים שונים ומשונים : פלסטינוגרפיה, תנועה חלוצית, תולדות הקיבוץ, ארגון ההגנה, הפלמ"ח, המוסדות הפלסטיניים, מפלגות פוליטיות, מבנה היישוב, הגירה, הספר הלבן האנגלי, אישים חשובים בציונות, מנהיגים מדיניים, הוגי דעות ופילוסופים של התנועה, תולדות הגלות, מדיניות בינלאומית . אנחנו היינו שם, הולכים שבי אחריהם, שותים בצמא את מילותיהם, והם נשאו דברים איש בתורו במשך שעות, פותחים בפנינו, צעירים יהודים גלותיים בארץ ערבית, עולם לא ידוע, קשה, קוסם ומסוכן . שני המרצים שלנו העבירו אלינו את להט אמונתם, את התלהבותם ואת נחישותם . הסמינר, שהרי מדובר היה בסמינר של ממש, נמשך שמונה חודשים, ארבע או חמש הרצאות מדי לילה . ובשעות היום הסובבים אותנו לא הבינו מדוע נפלנו מהרגליים מרוב עייפות כשעסקנו בעבודותינו השונות . ואז לפתע, השיעור האחרון . . . הסגנים אמיל וקולא, כך הם כינו את
|
|