|
|
עמוד:12
12 רבד חתפ גודל הולכים וגדלים — כל אלה היו ברורים לי מרגע ראשון והתחזקו תוך כדי כתיבה . לעיתים כשדיברתי על מחאה בני שיחי שאלו אותי, "רגע, אתה מדבר עכשיו על 1982 או על 2023 ? " כשעברתי על מסמכים ועדויות מימי מחאת מלחמת לבנון, נתקלתי במספר אנשים יקרים מוותיקי ניר עוז שתרמו תרומה חשובה להתנגדות למלחמה . למרבה התדהמה והזעזוע, נוכחתי כי היה להם חלק טראגי באירועי השבעה באוקטובר 2023 . חיים פרי שנהרג בשבי בעזה וזוגתו אסנת פרי שתיארה כאן את שעבר עליהם באותה שבת . עודד ליפשיץ שנהרג בשבי ויוכבד ליפשיץ שנחטפה ושוחררה . אלכס דנציג שנהרג בשבי בעזה, אורי דן שנפטר לפני שנים אחדות וכרמלה דן שנהרגה עם נכדתה נויה בעזה . כולם חברי ניר עוז, כולם הוגי "יוזמת ניר עוז" ומנהיגיה, שעוד ידובר בה בהמשך, אז בימי מחאת מלחמת לבנון . אנשי החבורה הזו היו ועודם אנשי שלום, אידיאליסטים, מתנדבים בנפשם, ציונים, אנשי מעש ומחשבה, אכפתניקים, חדורי הרגשת שליחות לתקן את העולם מקלקוליו, אנשים טובים . לא הכרתי אף אחד מהם אישית אבל ספר זה הוא לכבודם . * * * אז מדוע מלחמת לבנון ? העניין האישי שלי במלחמה זו נובע מן העובדה הפשוטה ששירתי כחייל סדיר בזמן הקרבות ומאוחר יותר הייתי מאלו שנותרו בלבנון גם חודשים ארוכים לאחר תום ימי הלחימה הרשמיים . אני וחבריי ראינו את המראות, את הנזק שנעשה, את חוסר התוחלת, תמהנו ולרוב כעסנו על המעשים ועל עצם שהותנו שם, אבל היינו חיילים סדירים וככאלה, למעט סירוב, כלי המחאה שברשותנו היו מוגבלים . אנחנו שהיינו שם, מי שהשתתף בקרבות ומי שרק נע כברווז במטווח בכביש החוף הלבנוני, כולנו נושאים זיכרונות ולרובנו צלקת נפשית כלשהי מהימים ההם ; אצל כל אחד היא בגודל, בצבע ובעומק שונים . לרבים היא הייתה ותהיה תמיד נקודת ההתייחסות החברתית פוליטית שלהם כבני אדם בוגרים . לצערי אין ברשותי נתונים אמפיריים מדויקים, וייתכן כי אני טועה, אך הרושם שלי הוא שמלחמה זו גרמה לרבים מדור לבנון, מאלה שלחמו שם, לאמץ חשיבה מתונה יותר בחיים ולהבין את מגבלות הכוח . כשניגשתי כעבור ארבעים שנה לכתוב ספר זה, המעורבות שלי כחייל צעיר במלחמה זו הייתה יתרון, אך אולי בעיני אחרים תיחשב כחיסרון : מחד גיסא, היכרותי הבלתי אמצעית עם לבנון, עם מהלכי המלחמה ועם המורכבות של חייל מן השורה בביצוע פקודות מתוך ידיעה כי משהו
|
|