|
|
עמוד:11
היכן שזה מתחיל 11 לתקופה של 49 שנים . לימים, כאשר תקופה זו נמוגה יחד עם חלק נכבד ממדינת-חברת הרווחה בישראל, שתי השכונות הופרטו . שיכון שמוליאן הוקם על ידי ההסתדרות עבור חבריה . להלכה ולמעשה השיכון התנהל כמעין אגודה שיתופית : קניין האדמה היה שייך להסתדרות ( כפי הנראה באמצעות 'חברת העובדים' ) ולא לדיירים . הדיירים בחרו ועד שאחד מתפקידיו היה לאשר קבלתם של חברים חדשים . הכללים שהנחו את 'מעונות העובדים' של ההסתדרות, למשל, בתל אביב, הועתקו לפחות בחלקם גם לשם ניהולו של שיכון שמוליאן . כך אגב, פקחה ההסתדרות על מכירה ו / או קנייה של הבתים בשיכון . כך היו פני הדברים אז ודיירי השכונה לא התלוננו — בתנאי המחסור בדיור והצנע של שנות החמישים הם הודו למזלם הטוב ( למעשה, לא המזל עמד להם אלא היותם מן הוותיקים בארץ וזיקתם להסתדרות ולמפלגות השלטון ) . על מה שיש להם . בשיכון שמוליאן היו שתי שורות של חצרות בתים אדומי גגות פרוסות ממערב למזרח . בכל חצר שלוש דירות מסודרות בצורת האות חית . בחצר הקטנה, הפנימית המשותפת לכל הדיירים, גידלו בעיקר צמחי נוי . דיירים חרוצים סידרו בה מדרכות ושתלו שיחים נמוכים לצידן . הדירות היו קטנות יחסית ( יחסית כמובן לזמן שבו נכתב סיפור זה ) : בכניסה מרפסת מקורה, הול, חדר שינה, סלון ( שבלילה הפך לחדר השינה של ההורים ) , מטבח, חדר לרחצה ולשירותים . למען האמת, בשנים ההן כאשר שיעור גדול של האוכלוסייה הוותיקה והחדשה גרו בשכירות ובדוחק, וכאשר עשרות אלפי עולים גרו במעברות, בית בשיכון שמוליאן היה מציאה של ממש : מי שגר שם נמנה על 'אריסטוקרטיה של מעמד הפועלים' . אכן, על פי הדיאלקט הפוליטי שהיה נהוג אז, בשיכון שמוליאן גרו 'אנשי מעמד העובדים' . ככל הנראה היו כולם חברי הסתדרות העובדים ואוהדיהן של מפלגות הפועלים דאז, מפא"י, מפ"ם ואחדות העבודה . בשיכון שמוליאן גרו אנשים חילוניים . גם יום הכיפורים לא עשה עליהם רושם רב . כל הדיירים למעט אחדים, היו שכירים . חלקם הועסק במפעלים, בשירותים ובמוסדות של ההסתדרות, חלקם באלה של המדינה . היו אלה בעיקר בעלי מקצועות של צווארון לבן : מורים, אחיות, שוטרים, פקידים וכיוצא באלה . כל הגברים יצאו בבוקר לעבודה, גם חלק מן הנשים . הילדים למדו בבית הספר לילדי עובדים
|
|