|
|
עמוד:7
ק ' הקטן רואה רטי' גטולי'׀ 7 שאכטות טובות . אבל הסצנה של הטיפני דעכה במהירות, כי סרטי הסטלנים שנעשו מ- 1972 היו תוצרי לוואי של שוק נישתי . כך או כך, השנה בה"א הידיעה של הטיפני היתה 1970 . באותה שנה, כשהייתי בן שבע, צפיתי לראשונה בסרט בקולנוע טיפני . אמי ( קוני ) ואבי החורג ( קורט ) לקחו אותי להקרנה כפולה : "ג'ו" של ג'ון ג' אבילדסן ו – ? Where’s Poppa של קרל ריינר . רגע, ראית את "ג'ו" ואת ? Where’s Poppa ברצף ? בגיל שבע ? ועוד איך . ואף שההקרנה היתה בלתי נשכחת, אחרת לא הייתי כותב עליה, קשה לומר שבזמן אמת חטפתי הלם תרבות . אם ניעזר בציר הזמן של הסופר מארק האריס, המהפכה של הוליווד החדשה ( או הגל החדש האמריקאי ) החלה ב- 1967 . כך שהשנים הראשונות שבהן ראיתי סרטים בקולנוע ( אני יליד 1963 ) חפפו את פרוץ המהפכה ( 1967 ) , את מלחמת העצמאות שלה ( 1968 - 1969 ) ואת שנת הניצחון ( 1970 ) — זו השנה שבה הוליווד החדשה נהפכה להוליווד בה"א הידיעה . "ג'ו" של ג'ון ג' אבילדסן עורר הדים כשיצא לאקרנים ב- 1970 ( אי-אפשר להכחיש את השפעתו על "נהג מונית" ) . לרוע המזל, בחמישים השנים האחרונות האפקט של הסרט הזה — שבזמנו העיף לנו את הראש — דעך . הוא עוסק באב מהמעמד הבינוני-גבוה ( בגילומו של דניס פטריק ) , שמאבד את בתו ( סוזן סרנדון בהופעת בכורה קולנועית ) לטובת תרבות הסמים ההיפית של התקופה . האב הנסער, בגילומו של פטריק, מבקר במאורה הדוחה שבתו חולקת עם החבר הנרקומן המנוול שלה ומרסק לו את הראש ( הבת לא נמצאת שם באותו רגע ) . אחר כך הוא יושב במסבאה ומנסה לעכל את האלימות שפרצה ממנו ואת הפשע שביצע . שם הוא פוגש פועל קשה יום, גזען קולני בשם ג'ו ( בהופעה ראויה לציון של פיטר בויל ) . ג'ו יושב בבר, שותה בירה אחרי העבודה ונושא נאום עתיר
|
|