|
|
עמוד:13
יימי הו והיידי | 13 קַלְוַרְיָה, שבה פעל אחד מאדמו"ריהם המרכזיים — היו ככל הנראה הקבוצה הגדולה והמלומדת ביותר בקרב חסידויות פולין . חסידות זו מנתה עשרות-אלפי חסידים, ואולי אף יותר ממאה אלף . המתפללים הקבועים בשטיבל הניו-יורקי של סבי היו כולם אודים מוצלים מאש, שרידים יחידים מקרב משפחותיהם וקהילותיהם באירופה . הם נותרו נאמנים לדרכיהם הנושנות מלפני המלחמה, אף שוויתרו על הזקָנים ועל המלבושים המיוחדים שלובשים החסידים בשבתות ובחגים ( דוגמת הספודיק, הגרסה הגוּראית של השטריימל ) . הם היו יראי-שמיים, אך גם חשו מספיק בנוח עם ריבונו של עולם כדי להרשות לעצמם אי-אלו עיגולי פינות . הם היו אנשים עם שתי רגליים על הקרקע, מפוכחים למדי וקנאים לעצמאותם, אך בחרו לשמור אמונים לדרכי אבותיהם . חלקם הקפידו במצוות ובמנהגי החסידות ביותר, אך אחרים, ואולי מרביתם, כנראה היו זוכים בימינו לכינוי "חסידי גור לייט" ; ועל אף שהקפדתם התרופפה מעט, גם הללו לא היו מעלים בדעתם לנטוש את הספינה אחרי הגורל שפקד את משפחותיהם . סבי וחברו הטוב ביותר שִׁימֶען ( שמעון במבטא יידי ) היו מהסוג השני . שימען היה מספר סיפורים רבים, כולם באותו נושא . הנה דוגמה : קצין נאצי בגטו לודז' דרש ממנו למסור את בנו או את בִתו תוך 48 שעות . אחד מכאביו העמוקים ביותר — והיו לו כאבים רבים — היה העובדה שבִּתו חשה כי בראשו של אביה חלפה לרגע המחשבה להציל דווקא את בנו . מהרגע ההוא ועד הרגע שבו נרצחה יחד עם אחיה, לא דיברה איתו עוד . אחרי המלחמה הצטייד שימען באקדח, והלך מבית לבית כדי לאסוף ילדים יהודים שהוריהם הפקידו אותם בידי משפחות פולניות בטרם נשלחו למחנות ההשמדה . אלי ויזל, שהתפלל אף הוא באותו שטיבל מפעם לפעם, סיפר סיפור על ראש השנה באושוויץ : אחד מחבריו האסירים הכריז בפני שאר המכונסים בבִיתן, שאף על פי שאין יין "ניקח את ספלי הפח 1 שלנו ונמלא אותם בדמעותינו, ועליהם נקדש בפני ריבונו של עולם . " אסיר זה היה שימען . כמובן, לשימען עצמו לא הייתה סבלנות לדרמות האלו . בכל פעם שסיפור זה היה מסופר, היה מכווץ את גביניו מאחורי
|
|