|
|
עמוד:12
כל אחד משה רבנו | 12 משלך — דווקא כאשר אתה בקי מאוד בתחום ההשקעה ומרגיש בחוזקה כי דעתך צודקת . אבל כשזה נעשה מתוך כבוד ושיקול דעת וכשהביקורת עניינית ומנומקת, התוצאה הסופית היא הטובה ביותר, אפילו במחיר אי הנוחות שבדרך . כמקור להשראה אני רואה את רבי יוחנן בן נפחא ורבי שמעון בן לקיש, המכונה ריש לקיש, שפעלו בארץ ישראל לפני כאלף ושמונה מאות שנה . היתה זו ראשית תקופת האמוראים, לאחר חתימת המשנה — קורפוס ההלכות, הדינים, החוקים והמשפטים שערך ר' יהודה הנשיא . המשנה נועדה לסכם את "התורה שבעל פה" שכללה מאות שנות פרשנות, מסורת ויצירה סביב התורה, הנביאים והכתובים המרכיבים את התנ"ך, וגם להביא לכלל הכרעה סוגיות שונות במטרה ליצור הלכה אחידה על פיה ינהג כל העם . מתברר שעם חתימת המשנה התעוררו בבתי מדרש שונים דיונים סוערים וויכוחים בלתי מתפשרים בהבנת כוונתה של המשנה וגם במקרים חדשים שלא נכללו בה . ר' יוחנן וריש לקיש היו צמד . הם למדו תורה בצוותא והתפרסמו בעיקר בשל היותם ברי פלוגתא במשך שנים ארוכות . השניים חולקים אחד על רעהו ביותר ממאה וחמישים סוגיות בהלכה ובשאלות רבות בהגות ומחשבה . התלמוד מספר שלאחר מותו ( הטראגי ) של ריש לקיש, נשלח רבי אלעזר בן פדת — חכם בקי וחריף בפני עצמו — למלא את מקומו של ריש לקיש, ללמוד עם רבי יוחנן ולנחם אותו, אולם "השידוך" לא עלה יפה . רבי אלעזר נהג לחזק את עמדותיו של רבי יוחנן, במקום לאתגר אותן כפי שנהג ריש לקיש לפניו, ור' יוחנן התרעם על כך בחריפות : כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן, אמר ליה "תניא דמסייעא לך" . אמר : "את כבר לקישא ? ! בר לקישא כי הוה אמינא מילתא הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא ומפריקנא ליה עשרין וארבעה פרוקי, וממילא רווחא שמעתא . ואת אמרת "תניא דמסייע לך", אטו לא ידענא דשפיר קאמינא ? " הוה
|
|