|
|
עמוד:11
11 הקדמהה ניתנה לי ובכל דקה במהלך הערב בא אדם אחר ולחש לי באוזן להעלות את הדובר הזה או ההוא לבמה . כמה חודשים לאחר מכן, ישבתי בפאנל הפרשנים הפוליטיים של ערוץ ׳כאן 11׳ בתכנית יומן שישי . כשזכות הדיבור ניתנה לעיתונאי מוטי גילת, הוא הפליג בתיאורים מסמרי שיער על ״ההפגנות עתירות התקציב של הימין שאורגנו לפי שיטה מסודרת של בעלי תפקיד והכל תחת הפיקוח וההוראות הנסתרות שיוצאות מהלשכה בבלפור״ . כשגילת דיבר לא יכולתי שלא להחניק את צחוקי או להיזכר בארגז הירקות המאולתר שניתן לי ״כבמה״ שעליה היה עלי לשאת דברים, או בנשים המבוגרות שלקחו רכבת מהצפון והתחננו שאניח להן ״לדבר קצת במיקרופון״ . העולם המדומיין שגילת תיאר היה הפוך לחלוטין למציאות שלגמרי במקרה הכרתי מקרוב . אלא שגילת היה כל כך משכנע ורווי תיאורים פרטניים, עד שכמעט האמנתי לדיווח שלו וכברירת מחדל הנחתי שהוא פשוט קיבל אינפורמציה שגויה . רק חודשים לאחר מכן, כשהגעתי לפרק בספר הזה שנקרא ׳מקורות אנונימיים׳ נפלו לי האסימונים בזה אחר זה . זה אולי הזמן לציין שהפרק שקודם לפרק הזה גרם לי לחוש — לגמרי בטעות — שאני אישית מכירה את בשר המסתורין שממנו עשויה הנקניקיה המפוקפקת . מדובר בפרק אינטנסיבי מאוד וחשוב ביותר שמותיר אותך כמעט נטול נשימה . עמיאור מפרט בפרק הזה את הזילות הלא תאומן שהושרשה בצינורות העברת המידע מאנשי התקשורת אל הציבור . הוא כותב על החילוף בין דוברות לעבודה עיתונאית ( גליקמן ) , על ניגודי העניינים בין
|
|