|
|
עמוד:10
הסדנה להנדסת תודעה 10 וזה רק קצה המזלג . עמיאור שוטח באופן שיטתי ויסודי במיוחד את האופן שבו האתיקה העיתונאית הפכה לנוכחת נפקדת בתקשורת הישראלית, וכיצד תחת שלל מניפולציות כיד הדמיון הטובה על השמאל, האזרח הישראלי חי באקלים תקשורתי שנע במרחב שבין לוחמה פסיכולוגית וסתימת פיות לבין רמת מקצועיות ירודה ומביכה שאינה מקפידה על כללי האתיקה התקשורתיים הנהוגים בעולם המערבי . וככל שהאינפורמציה בספר נערמת בתודעת הקורא כך מתגבשת ההכרה שהתקשורת הישראלית היא אקזמפלר פסאודו-דמוקרטי שמדקלם ערכי חופש במבטא הנכון אך פועל במחשכים ובדרכים עקלקלות למניעת ידע ״בלתי רצוי״ ולעתים להזרמת ידע מפוברק לחלוטין במקומו . הספר הזה, שבמשמעותו הרחבה יותר עוסק כאמור במטא- ידע, יכול להפתיע גם את הקורא הציני והבקיא ביותר . כדי להבהיר עד כמה מדובר בחוויית קריאה פוקחת עיניים, אני בוחרת לשתף סיפור קטן ואישי : במהלך תחילת 2019 החלו להתגבש הפגנות הימין כקונטרה ציבורית להפגנות השמאל בפתח תקווה . במהלך ההפגנות האלה התבקשתי להנחות מספר פעמים את האירועים שהתרחשו בבמה הראשית . כך יצא שהתוודעתי לקבוצות הווטסאפ של מארגני ההפגנה ולמדתי מקרוב עד כמה התקציב עבור ההפגנות הללו דל עד לא קיים, עד כמה הן נטולות תמיכה של קרנות או ארגונים מסודרים, עד כמה הן נולדו ״ברחוב״ והתעצמו בזכות גולשים רגילים ברשתות ועד כמה הבלאגן הכללי שלט בפרץ העממי הזה למחאה, עד כדי כך שאפילו רשימת נואמים מסודרת לא
|
|