|
|
עמוד:8
הסדנה להנדסת תודעה 8 מהווה כתב אשמה חריף כלפי התקשורת הישראלית שדחקה את המציאות הצידה לטובת תחושות, מניפולציות, פוזיציה פוליטית, מלחמה מסועפת בחופש הביטוי או המידע, ואימוץ חם של בן הכלאיים בין התפיסה הנאו-מרקסיסטית לבין הפילוסופיה הפוסט-מודרנית, הידוע בכינויו הפופולארי ״נרטיב״ . ובכן בספר הזה אין נרטיב באופק . יש עובדות קשיחות, יש מציאות, יש אמת . עמיאור נצמד לכל אלה בבחינת נאה דורש נאה מקיים, בעודו מניח לפני הקורא את מפעל החיים שלו . מפעל של ידע עצום, לעיתים אנקדוטלי, לעיתים השוואתי, לעיתים היסטורי ולעיתים אקטואלי לחלוטין — הוא לא מתבל את הטקסט בסוכרזית או שומן רווי, הוא מניח לעובדות לעשות את העבודה . במובנו הצר, הטקסט הזה הוא על אופייה של התקשורת הישראלית בשבעים השנים האחרונות . זו איננה כרוניקה הנעה על ציר הזמן בין התקופות, להיפך, זהו טקסט כמעט אסוציאטיבי שמדלג בקלילות בין תקופות שונות ומחלץ אנקדוטות כשהתמה המרכזית עוברת כחוט השני בין ההיסטוריה הרחוקה לקרובה . השמות משתנים, הטופוגרפיה הפוליטית משתנה, אבל הלכה למעשה אין שום הבדל בין ההתנהלות התקשורתית בימי מפא״י לדוגמה, לבין הניסיון לסתימת פיות בגלי צה״ל של שנות ה- 90 . והדילוג ההשוואתי הזה מציף את התמה באפקטיביות מרבית — אין חדש תחת השמש, מה שהיה הוא שהווה, והנטייה הבולשביקית לסתימת פיות דרך קיצוב הנייר בימי קום המדינה אינה שונה מהותית מניסיונו של רמטכ״ל לחסל קריירה פוליטית
|
|