|
|
עמוד:11
| 11 סגת ה ולו ו אבן הסתייה וקמוו הקמדס בתוך בית המדרש או אף מקרב חברי כנסת ערבים, אולם היא כלל איננה נכונה . נביא כאן רק דוגמא אחת מני רבות, את דברי הרדב"ז ( רבי דוד בן זמרא ; 1479 - 1573 ) , שהתגורר בירושלים במאה ה- 16 : "הדבר ברור שתחת הכיפה שם אבן השתיה בלי ספק, הנקרא אצלם 2 אל סכרא" . נכון, היו גם דעות אחרות למיקום ההיכל היהודי . בפרק זה נרחיב על תגליותיו של ארמטה פיירוטי, המהנדס העירוני של ירושלים באמצע המאה ה- 19 , שסבר שכיפת הסלע היא מקום המזבח ולא קודש הקודשים וכמותו סבר לימים גם הרב גורן . אלא שכבר במאה ה- 19 קבע החוקר קלוד קונדר — ומאוחר יותר במאה ה- 20 , הארכיאולוג לין ריטמאייר — כי זיהוי כיפת הסלע כמקום המזבח מניח בעצם שהטופוגרפיה של ההר השתנתה כליל מאז הימים שבהם ניצב כאן מקדש, ומה שכיום הוא פסגת ההר היה בעבר המדרון המזרחי שלו . זו הנחה בלתי סבירה לחלוטין מכיוון שהיא דורשת עבודות עפר בקנה מידה נרחב מאוד, בשיעור שמקביל לכ- 15,000 משאיות שהניעו עפר וסלעים מכאן לכאן במועד בלתי ידוע לאורך אלפיים שנים . כל זאת מבלי סיבה נראית לעין ומבלי כל עדות על נקיטת צעד משמעותי כל כך בידי מאן דהו . היו גם מי שניסו "להזיז" את המקדש כולו צפונה או דרומה מכיפת הסלע . פרופ' אשר קאופמן טען שקודש הקודשים ניצב בכיפת הרוחות 3 ואילו האדריכל טוביה שגיב ממקם את שמעט מצפון לכיפת הסלע, 4 הצד השווה לכל קודש הקודשים מתחת לפני הקרקע בדרום ההר . המשנים הוא שידם על התחתונה . לא די ששינו מהמסורת המקובלת אלא שעשו זאת בעוד שהטופוגרפיה, העדויות ההיסטוריות ומעט הארכיאולוגיה שאותרה בהר ובסביבתו מעידים על צדקת המסורת דווקא . בפרק זה ובספר בכלל יובאו כלל העדויות והראיות הנסיבתיות התומכות בכך שזהו המקום ואין שני לו . כעת נפנה מבט מקרוב אל מקום הבית החרב .
|
|