|
|
עמוד:14
מה יש בארגון הזה שמעורר רגשות מעורבים ושונים כלפי עצם קיומו ? כיצד הוא פועל ? מה מניע אנשים ששייכים לשני מחנות אויבים למצוא דרך לשלב ידיים ולשתף פעולה ? איך רצון לנקום הופך לכמיהה לפיוס ? מהם הסיפורים של אנשי פורום המשפחות השכולות ? שאלות אלו ואחרות היו ככל הנראה הטריגר להחלטה שקיבלתי לצאת לדרך ארוכה שבה אפגוש בני משפחות שכולות - ישראלים ופלסטינים - ואנסה להבין אותם, להכיר ולו במעט מי הם, מהו השכול שחוו, מה הביא אותם להצטרף לארגון הזה, ואילו אירועים שבהם הם לקחו חלק במסגרת חברותם או עבודתם בפורום המשפחות הותירו בהם רושם מיוחד . לא ידעתי עד כמה הסיפורים שאשמע יהיו קשים לעיכול . המילה "כאב" הדהדה אצלי עם סיום כל מפגש . היא הכתה בי ושלחה אותי לקרוא את ההגדרה שלה במילון אבן שושן, שם נכתב כך : "צער עמוק, יגון קשה ומדכא" . ההגדרה המילונית הזאת, אשר בשונה מהגדרות מילוניות בדרך כלל, שהן סכמתיות ופורמליות, טעונה במילים רגשיות . קראתי את חמש המילים שמרכיבות אותה, והיא לא הקלה על המועקה שחשתי . לאחר כל מפגש אני חוזר לביתי ומתמלל את הסיפורים ששמעתי, מקשיב לקולו של כל מרואיין, הפעם מתוך מכשיר ההקלטה . המילים נאספות למשפטים והמשפטים לשורות ולדפים, ומתוכם אני שומע לא רק את קולו של האדם שסיפר לי את אותן המילים שיצאו מפיו ומליבו במפגש האינטימי שהיה לנו לפני זמן קצר, אלא רואה את דמותו שוב מול עיניי . מאחורי כל סיפור ישנם פנים, עיניים, קולות, ובעיקר עצב - ואלה ממשיכים ללוות אותי בתהליך התמלול של כל ריאיון . אני כותב ומרגיש את הכאב העצום הבלתי נתפס שמלווה את המרואיין מאז האסון שקרה לו, ושימשיך ללוות אותו כל חייו . סיפורים של פלסטינים, סיפורים של ישראלים, של הורים, של בני זוג, של אחים ואחיות - אותו כאב, אותו שכול . חגורת הנפץ של מחבל מתאבד באוטובוס בליבה של עיר או כדור אבי שחף 14
|
|