|
|
עמוד:12
12 נחלת הכלל : השיכון החברתי והציבורי בישראל כמה וכמה לנוכח אתגרים קיומיים שעמדו לפני המדינה החדשה, שמשאביה מוגבלים והיא נתונה באי – ודאות פוליטית, ובהיעדר מידע בזמן אמת . יש לזכור עוד שהאוכלוסייה נזקקה לא רק לדיור, אלא גם לבתי ספר, למוסדות ציבור, לבתי חולים, למפעלים ולרשת כבישים ותשתיות . בשנים 1948 1952 הגיעו העולים בזרם מהיר ובלתי מאורגן שלא אִפשר תכנון מסודר . למתכננים ולאדריכלים היה מידע מועט על העולים לפני הגיעם לארץ, ולא היה די זמן להקים יחידות דיור ומתקני ציבור במהירות מספקת . הדירות תוכננו ונבנו לפי צרכיה של משפחת עולים "טיפוסית" ונמסרו לעולים החדשים לפי זמינותן ולפי הזכאות שקבעו הסוכנות היהודית ופקידי הממשלה . לכל קהילה היו כמובן צרכים ורצונות משלה, והיעדר הרגישות להבדלי התרבות בין העולים רק החמיר את קשיי השתלבותם . המשבר ההומניטרי המידי הוצב בראש סדר העדיפויות, על חשבון איכות התכנון והעיצוב . רבים התריעו כבר אז על המחיר החברתי והכלכלי שהדבר יגבה בעתיד . אחרי פרסום התכנית הפיזית של ישראל, המכונה "תכנית שרון", 1 והקמת חברת עמידר הואט קצב העלייה והיה לזרם מסודר . מתוך התפיסה שרווחה מ – 1952 ועד 1958 שמבני המגורים שנבנו אז הם מבנים זמניים במהותם, הסתפקו המתכננים, האדריכלים ומתכנני הנוף בכך שמורשתם תהיה תכנון של מרחב נחלת הכלל מרחב ציבורי שהשימוש בו חופשי לכול, אך הוא נבנה ומנוהל על ידי הקהילה . הם קיוו שהדיור הציבורי בישראל ייצור סביבה שתאפשר לאוכלוסיית העולים להתגבר על קשיי ההגירה, להשתלב בחברה הישראלית ולעבור תהליך של חִברוּת . בתכנון השכונות הם ביקשו לספק לאוכלוסייה קורת גג ומוסדות ציבור בסיסיים, ולסייע להתגבשות הקהילות . לא רבים הבינו אז את האתגרים האמִתיים שמציבה השוֹנוּת התרבותית באוכלוסייה הישראלית, ולכן האמינו שהדיור הציבורי יסייע במחיקת זהויות מגזריות וישמש מנגנון להבניית זהות ישראלית ( קלוש ולו – יון 2000 ) .
|
|