|
|
עמוד:14
הפנייתו של טבת למונח ’עבודה’ ולא יצירה, ציור או פסל, מדגימה את ההסטה מן הנרטיב המוכר שיצירתו הציגה בפני קהילת האמנות המקומית . מקופלים בה מנגנוני חשיבה ופעולה עקרוניים אשר משמשים כלים אינהרנטיים ביצירתם של אמנים רבים שהיו תלמידיו . בסדרת ה”נרקיסים” ( 1979 – 1984 ) חקר את היחס שבין מבנים פיסוליים מורכבים, גוף הצופה וחללים נתונים, ועסק בשאלות של תפיסה וזיכרון באמצעות מבנים משוכללים הלוכדים את הצופה כמשתתף במערכת של השתקפויות, שכפולים וחזרות — רעיונות שנוכחים בלב עבודותיו עד היום . בסדרת ה”נרקיסים” התנסח גם המעבר שלו מסוג של מינימליזם ורדוקציה לכיוון של סיבוך מקסימליסטי ושופע, שהוא יחקור בעשורים הבאים בעבודתו . סדרת עבודותיו ”שיעורי ציור” ( 1984 – 1990 ) הפגינו במופע וירטואוזי, חושני ואינטלקטואלי הרהור על פיסול בשיאו של העידן הפוסט-מודרני . טבת פורש באמצעות דיאלקטיקה מופתית סדרת שאלות על הצבה, על הכפלה, על הפשטה, על צמצום, על חפציוּת, על משמעות ועל נרטיב . גוף עבודות זה מחדד עבורנו גם את טבעו של טבת כמחנך בליבו . בלב מרחב היצירה המהורהר והפרטי, מיקם טבת את אחד מטקסי החניכה המכריעים בדרכו של כל אמן מתהווה — בשיעורי ציור . והשיעור שהוא מציע בה, דן באפשרות לפיסול ”מודרני” בעידן שאחרי המודרניזם . לימים, עמד בראש תוכנית התואר השני של בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים, שהקים אותה יחד עם יצחק ליבנה וביסס את מקומה בתל-אביב . טבת עיצב בדמותו את תפקידו של בית הספר לאמנות, את תפיסתו ואת אופני פעולתו בזירה המקומית והבינלאומית . תוכנית זו, שהייתה הראשונה מסוגה, עודנה מהווה משקל מרכזי בתחום האמנות, וחשיבותה ונחיצותה עדיין ניכרות בשדה המקומי . עבודתו נשארה נאמנה לעקרונות הבסיסיים שאותם ניסח בראשית דרכו, אך נתונה בהתפתחות עקבית . התנודות חלות בצבעוניוּת, במיקום מחדש, בשינויים ממערכות סינגולריות למערכות רבות-חלקים, מִקנֵה מידה קטן לקנה מידה רחב-היקף וההיפך . בכולם מדובר במערכים או במערכות, בערימות כלשהן, באיים של התרחשויות . בעבודותיו יש ממד פרפורמטיבי המאתגר את הצופה לנוע סביבן, לאמוד אותן או להיכנס לתוכן ; מכל מקום — לקחת בהן חלק, להיות שותף . הן מַפנות את הצופה לבחינה אופטית ולקריאה רפלקטיבית, להתבוננות הנעה בין ציר חיצוני עוטף לציר אינטימי, דומסטי ופרטי, ושולחות אותו להרהר בפרטים הקטנים המרכיבים את סביבתו . 14
|
|