|
|
עמוד:14
ח״כ במשמרת לילה 14 תורה, לקיים גם הן את מצוות היום . נשמעים פיצוצים קרובים . כיפת ברזל מופעלת . הריקודים נפסקים . קריאת התורה מתקצרת . אנשים מכל עבר עולים על מדים, נכנסים לרכביהם ויוצאים להילחם . מישהו לידינו אומר לשכנו : "שמונה יישובים נכבשו" . אני אומר לאשתי : "צריך להיזהר בזמנים כאלה מפייק ניוז", מתקשה להאמין שיש ממש בשמועה הזו, ומסרב לעכל שהמציאות עוד תעלה על כל חלום בלהות . הלכנו הביתה לסעודת צהרי חג, שכלל לא הייתה חגיגית . לאחר זמן-מה הטלפון צלצל . עניתי למרות החג . על הקו הייתה החותנת שלי, שדאגה לאחד מבניי, חניך במכינת סופה שבעוטף עזה . מהמטפל הזר של חותני היא שמעה על המצב כפי שהשתקף בתקשורת . "איתן בסדר ? הוא בחג בבית, נכון, לא במכינה ? " "כן", אני עונה . "הוא כאן איתנו בקיבוץ" . ידעתי כמה חותנתי התלבטה אם להתקשר בשבת-חג . ניתקנו את השיחה הלא-שגרתית, וחזרנו לסעוד את ארוחת החג והשבת . אבל בלב כבר החלה מועקה . כאילו הבין את מה שהשכל עדיין סירב לקבל . התקשרתי אל הבן הגדול שלי שמשרת בקבע בצבא . הוא הוקפץ בחזרה לבסיס כבר ביום שישי באמצע ארוחת השבת, מסיבה אחרת ככל הנראה . שוחחנו קצרות, והבנתי ממנו שהמצב רק הולך ומחמיר . חיל האוויר אמנם כבר נכנס לתמונה, אבל התמונה הכללית עצמה עדיין מעורפלת . אחרי הבדלה במוצאי החג התחלתי להרים טלפונים ולזפזפ
|
|