|
|
עמוד:12
21׀ בשערי גן עדן ושלא תהיה פה טעות, זהו אכן צער ואובדן עמוק . לעזוב את החיים, לעזוב אהובים וחברים, זה גם עצוב וגם מפחיד . לא משנה כמה מאיתנו מאמינים בחיים הטובים של העולם הבא — ומחקרים רבים מראים שרובנו המכריע, כ- 80 אחוזים, אכן מאמינים בזה — מובן לגמרי שיהיו חששות . ואם זה לא מספיק קשה, אז גם המוות הוא זה שבוחר אותנו, ולא פעם בלי אזהרה מראש . ובשנים האחרונות, המוות בכל מקום . האבדות הרבות ממגפת הקורונה הביאו אבל פתאומי לרבים מאיתנו, כולל אנשים שבעבר חשבו שנשאר להם עוד ים של זמן להיות עם האנשים שהם אוהבים . אבל ככל שקשה לנו עם המוות, כך לרבים קשה יותר עם האבל . במשך שנים, כתרבות, השגרה של רבים מאיתנו, גם בקרב אנשי מקצועות הרפואה, היתה לקצוב את האבל בזמן . אחרי שפרק זמן מסוים עובר, אנחנו מעודדים את האבלים "להתחיל לחזור לחיים", או בגרסה המנומסת פחות, אנחנו פשוט אומרים להם שאולי הגיע הזמן "לצאת מזה כבר" . את האנשים שבאים אלי לטיפול, תשובות כאלה לא מספקות . וגם אותי לא . אני מציע, במלוא הענווה, שאולי הגיע הזמן לחשוב מחדש על הגישה שלנו למוות . כדי לעשות את זה, אבקש מכם להניח לרגע בצד את כל מה שאתם יודעים או חושבים שאתם יודעים על סוף החיים . זה למעלה מעשרים שנה אני מדבר עם אנשים על מוות ועל סוף החיים, החל ממוות של תינוקות בני יומם, דרך צעירים בשיא אונם ועד להורים מבוגרים . טיפלתי במקרים של מוות טבעי ומקרים של מוות טראומתי — תאונות, מנות יתר, התאבדויות — מוות ממחלות, מוות בשיבה טובה . אבל לכל השיחות האלה היה נושא אחד משותף — חיבור שהרגיש האדם החי אל המנוח ברגע המוות או בסמוך לו . כולם אנשים בריאים וחיוניים שעדיין מנהלים חיים פעילים . אבל היה רגע שבו הם חברו לאדם אחר בזמן המעבר האולטימטיבי . התחלתי לזהות את הרגעים האלה ולקרוא להם "מעברים משותפים", ומה שהם מספרים לנו הוא שאף אחד מאיתנו לא עוזב
|
|